יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

הנס של וורגל - כך הפכה עיירה בפשיטת רגל למעצמה כלכלית בתוך שנה

מאת: ערן הילדסהיים 

במהדורה האחרונה של אפוק טיימס פורסם טור אישי שלי הסוקר את אחד הניסויים המרתקים שנעשו במאה השנים האחרונות בכסף. לטובת קוראי הכלכלה האמיתית-  לפניכם הגרסא המלאה של הסיפור של וורגל המדגים כיצד החלטה אחת של עירייה באוסטריה להנפיק סוג חדש של כסף, הוציאה אותה ממצב של פשיטת רגל בדרך להפוך למשגשגת ביותר באירופה. תודה לישי אברמס על תרומתו הגדולה למאמר.


ניסוי בוורגל

השנה היתה 1932; העולם היה אחוז בצבתות המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידע אי פעם. אדם אחד בעיירה קטנה החליט לנסות משהו חדש כדי לעזור לאנשים בקהילתו. בעשותו כן, העיירה עשתה היסטוריה כלכלית. העיירה היתה וורגל הגובלת עם חבל בוואריה בגרמניה. כדי להבין את הניסוי של וורגל עליכם להבין את האדם שמאחוריה. ראש העירייה מיכאל אונטרגוגנברגר.

מיכאל אוטרגוגנברגר

מיכאל נולד למשפחת איכרים טירולית וותיקה. הוא חי חיים של אירופאי עני מבלי ליפול למלכודת המנטאלית של עבודת צווארון-כחול קשה. הוא העמיד עצמו כשולייה למכונאי אמן. לאחר תקופת ההתמחות הוא הפך למכונאי-נוסע. בגיל עשרים ואחת הוא עבד במשרה הראשונה שלו בתחנת הרכבת של וורגל. חתירתו לצדק חברתי סיכנה את קידומו האישי. בהתייצבו למען עמיתיו העובדים בתור מארגן-עובדים, נעצר קידומו שלו למשרה גבוהה יותר. בשנת 1912 הוא נבחר כנציג ארגון מהנדסי הרכבת של אינסברוק בוועד לכוח-אדם. אולם לגבי פקידי רשת הרכבות האוסטרית הוא נחשב כאיש שייצג את האינטרסים של העובדים כנגד האינטרסים מבוססי-הכסף של הרכבת. מאוחר יותר היה אלכס וון-מוראלט עתיד לכתוב כי מיכאל אונטרגוגנברגר הדגיש תמיד שהוא איננו מרקסיסט.

וורגל

וורגל היתה עיירה קטנה באיזור טירול שבאוסטריה, אשר גדלה במהירות בראשית המאה העשרים. אז הגיעה ההתרסקות של 1929, אשר התפשטה תוך זמן קצר והגיעה לתוך אירופה. מיכאל היה חבר מועצת העיר. הוא הפך תוך זמן קצר להיות סגן ראש העירייה. בשנת 1931 הוא נבחר לראשות עיריית וורגל.

ראש העירייה החדש ניצב בפני קופה עירונית ריקה. תושבי העיר מוכת האבטלה לא יכלו לשלם את מיסיהם. בקופת העירייה נותרו רק 40,000 שילינגים, וחובותיה עמדו על 1.3 מיליון. זה לא היה קרוב מכדי לספק את רשימת הפרויקטים הארוכה שאונטרגוגנברגר רצה להוציא לפועל: פרוייקטים כמו תחזוקה, תיקון וסלילה-מחדש של כבישים וגשרים, תאורת רחובות, תחזוקת גנים ציבוריים, הרחבת רשת אספקת-המים כך שתכסה את כל העיר ונטיעת עצים לאורך הרחובות. אבל בשיא המשבר הכלכלי מתוך אוכלוסיה של 4300, היו 1500 מחוסרי עבודה ומאתיים משפחות היו חסרות-פרוטה.

סילביו גזל

מיכאל ידע שכל שלושת הבעיות היו ניתנות לפיתרון אם רק תימצא החוליה המקשרת ביניהן. החוליה המקשרת היתה כסף. הבעיות התקיימו כי לאף אחד לא היה כסף והפתרון הפשוט שלו היה, ליצור עוד ממנו. מיכאל קרא שוב ושוב את "הסדר הטבעי" מאת סילביו גזל. הוא דיבר עם אנשים בעיר ושיכנע את חברי ועדת הרווחה של וורגל לקיים ישיבה בתאריך 5 ביולי, 1932. בישיבה זו הוא נתן סיכום קצר ואז הציע "תכנית להקלת המצוקה". הוא ציין שזרימה מחזורית איטית של כסף היא הסיבה הראשית לכלכלה המקרטעת. כסף בתור אמצעי-חליפין נעלם יותר ויותר מידיהם של האנשים העובדים ומצטבר אל תוך ידיהם של מעטים, אשר צוברים ריבית ואינם מחזירים אותו לשוק. הוא הציע שבוורגל יוחלף המטבע הבנקאי הפועל בזרימה מחזורית איטית, באמצעות "איגרות פיצוי מאושרות". המועצה תוציא את השטרות והציבור יקבל אותם בערכם הנקוב המלא. השטרות יוצאו בערכים של 1, 5 ו-10 שילינג. מהדורה הכוללת 32,000 "איגרות כסף" הודפסה. רק כשליש מסכום זה הוכנס למחזור. כפי שניתן יהיה לראות בהמשך, לא היה צורך אפילו להכניס למחזור את הסכום המלא שהודפס, בזכות המהירות העצומה בה הכסף עבר מיד ליד.

כסף-וורגל

הכסף שהיה קיים בקופת העירייה הושקע בחשבון חיסכון מיוחד, על מנת להוות גיבוי לסוג החדש של כסף שהעירייה עמדה להוציא. (על פי דיווח אחד, התקבל כסף זה כהלוואה מאגודת האשראי Raiffeisen המקומית. הכסף שהופקד ניתן בהלוואה לספקים אמינים בריבית של 6 אחוז, מה שהגדיל את פקדונות העירייה ואיפשר עוד יותר עסקאות עם העולם החיצון).
בתאריך 31 ביולי, 1932 קנה מנכ"ל העירייה את סדרת האיגרות הראשונה מוועדת הרווחה בערך נקוב של 1,800 שילינגים והשתמש בה לתשלום 50 אחוזים (שעלו אחר כך לכדי 75 אחוזים) ממשכורותיהם של כל עובדי העירייה כולל ראש העירייה. משכורות ראשונות אלה, מששולמו, הוחזרו לקהילה כמעט בו-ביום בצורה של תשלומי מס. ביום השלישי עלתה סברה שהאיגרות זוייפו, שכן 1800 השילינגים שהודפסו כבר הולידו תשלומי מס בסך 5,100 שילינגים. מיכאל אונטרגוגנברגר ידע את האמת: מהירותו של הכסף גדלה. כסף-וורגל פרי הגותו פעל את פעולתו. כסף-וורגל החליף ידיים פי 13-14 יותר מהר מכסף הלאומי.

כסף וורגל היה כסף שטרות-בולים. אגרות וורגל היו מאבדים 1% מערכם הנקוב מידי חודש. על מנת למנוע ירידת-ערך זו, חייב בעל האיגרת להדביק בול אשר ערכו כערך הירידה, ביום האחרון של כל חודש. בולים נרכשו בבית-המחוז. רכישתם של בולים אלה הוקדשה ליצירתה של קרן לשעת חירום. כמו כן, בתום כל שנה נדרשו התושבים להחליף את כל השטרות הישנים בחדשים. ההחלפה היתה ללא תשלום, במידה וכל הבולים הודבקו לשטר כנדרש.

תושבי וורגל מדביקים בולים על האגרת  בסוף החודש
הסוחרים לא לקחו על עצמם סיכון כלשהו בכך שקיבלו את שטרות-וורגל, כיוון שאלה היו מגובים לחלוטין על ידי הלוואת המטבע-הלאומי אותה קיבל ראש העירייה מבנק החסכון ואשר אותה הפקיד שם. הדבר איפשר לכל המעוניין להחליף את כסף-וורגל בכל עת תמורת 98% מערכו הנקוב, במטבע לאומי. נראה שמעט מאוד אנשים עשו את ההמרה, מכיוון שהמחיר של 2% היה יותר יקר מהתשלום של 1% עבר תיקוף-מחודש של הכסף. יחד עם זה, כל כסף מקומי אשר הוחזר לבנק או שולם למועצה באמצעות מיסים, שוגר מייד בחזרה לדרכו, אל תוך המחזור בעיר.

בגלל שאף אחד לא רצה לשלם דמי ירידת-ערך (דמי אגירה), אנשים הוציאו את האיגרות מהר ככל האפשר. כסף-וורגל הפך על ראשה את כל התפישה של אגירת-כסף וחסכון-כסף. במקום תמריץ לחסוך כסף, יצר מטבע-וורגל תמריץ להשקיע כסף. ניתן לאמר שאנשים חסכו על ידי השקעה בדברים בעלי ערך אמיתי, במקום לחסוך על ידי אגירת ערך.

על צידם השני של האיגרות הודפסה ההצהרה הבאה: "לכל מאן דבעי! כסף שתנועתו המחזורית מתנהלת בעצלתיים, עורר משבר סחר חסר תקדים והטיל מיליונים לסבל שאין בלתו. כאשר שוקלים את הדבר מנקודת מבט כלכלית, הרס העולם כבר החל. הגיע הזמן, שבאמצעות פעולה החלטית ומושכלת, נפעל לעצור את צלילתה של מכונת הסחר וכך נציל את האנושות ממלחמות השמדת-אחים, תוהו ובוהו והתפוררות. בני אדם חיים על ידי החלפת שירותים שהם נותנים. מחזור-כסף עצל אחראי במידה רבה לעצירתם של חליפין אלה ומטיל מיליוני פועלים למצב של חוסר תעסוקה. על כן עלינו להחיות מחדש החלפה זו של שירותים ועל ידי כך להשיב את המובטלים אל שורות היצרנים. זו היא מטרתו של אישור העבודה, בהוצאתה של עיר השוק וורגל: הוא מרכך את אימתו של הסבל; הוא מציע עבודה ולחם."

השילינגים של וורגל

הצלחת וורגל

השפעתו של “הכסף המשני” היתה מרשימה. המיסים ששולמו בעזרתו, בחודש הראשון בלבד, איפשרו את פתיחתם של פרוייקטים ציבוריים שהעסיקו חמישים איש, כאשר משכורותיהם משולמות לחלוטין באיגרות. במחצית השנייה של 1932 הוציאה וורגל 100,000 שילינגים על בנייה וסלילה של 7 ק”מ של כביש והרחבת מערכת הביוב, כאשר העלות כולה מכוסה על ידי תשלום פיגורי מיסים. גם בנק החסכון שנתן את ההלוואה הרוויח, וההפקדות עלו על המשיכות לראשונה מזה חודשים רבים.

במהלך התקופה בת 13 החודשים שבה הכסף של וורגל היה במחזור, הוציא ראש העירייה לפועל את כל הפרוייקטים שתיכנן. המועצה אף בנתה בתים חדשים וגם גשר. בינואר 1933 החלה העיר לבנות מקפצת סקי ומאגר מים. כל זאת מבלי לקחת על עצמה חוב כלשהו.
אנשים השתמשו בשטרות גם כדי לשתול יערות מחדש, בציפייה לתזרים המזומנים העתידי שייתקבל מן העצים. כפי שניתן היה לראות, אנשים הזדרזו להיפטר מהכסף שברשותם גם על ידי תשלום מיסים. החובות והפיגורים הכבדים בתשלום מס שהיו עד להוצאת המטבע המקומי – נפרעו במלואם. רבים אף שילמו את מיסיהם מוקדם, לפני מועד התשלום הנקוב. הכנסות המועצה גדלו מ-2,400 ש"א בשנת 1931, לכדי 20,400 בשנת 1932. האבטלה בוורגל חוסלה, הגיעה לאפס אחוזים: תעסוקה מלאה. כלכלית, לא היתה אינפלציה. פוליטית, כול הצדדים המעורבים בזירה המקומית קיבלו את הכסף החדש.

שישה כפרים שכנים העתיקו את המערכת בהצלחה. ראש ממשלת צרפת, אדואר דלדייה, ערך ביקור מיוחד כדי לחזות ב"נס של וורגל". בינואר 1933, שוכפל הפרוייקט בעיירה השכנה קירכבול Kirchbichel, וביוני 1933, נשא אונטרגוגנברגר דברים בפני מפגש נציגים של 170 עיירות וכפרים שונים. מאתיים רשויות מקומיות אוסטריות היו מעוניינות לאמץ את הרעיון.

עדות ראייה אחת נכתבה על ידי קלוד בורדה, מאסטר בהנדסה מהפוליטכניקום של ציריך:
 "ביקרתי בוורגל באוגוסט של שנת 1933, בדיוק שנה לאחר השקת הניסוי. אין אלא להכיר בכך שהתוצאה גובלת במופלא. הדרכים, הידועות לשמצה במצבן הנורא, משתוות עתה לאוטוסטראדה האיטלקית. קומפלקס המשרדים של ראש העירייה הושב לקדמותו באורח יפהפה בתור בית-כפר מקסים עם גלדיולות פורחות. גשר בטון חדש נושא בגאווה את השלט: "נבנה בכסף חופשי בשנת 1933". בכל מקום נראים פנסי רחוב חדשים, וכן רחוב אחד הנושא את שמו של סילביו גסל.
הפועלים באתרי הבניין הרבים כולם תומכים בקנאות במערכת הכסף החופשית. הייתי בחנויות: האגרות מתקבלות בכל מקום לצד הכסף הרשמי. המחירים לא עלו. כמה אנשים החזיקו בדעה שהמערכת אותה מנסים בוורגל מונעת יצירה של ערך, תוך שהיא פועלת בדרך נסתרת חדשה לניצולו של משלם המיסים. נראה שישנה טעות קלה בהשקפה זו. מעולם לא נראו משלמי מיסים אשר אינם נושאים קולם במחאה כאשר עליהם להיפרד מכספם. בוורגל אף אחד לא מחה. להיפך, המיסים משולמים מראש; אנשים מתלהבים מן הניסוי ומתלוננים מרה על התנגדות הבנק המרכזי להוצאתן של אגרות חדשות. בלתי אפשרי לכנות זאת "צורה חדשה של מס" לשיפורה הכללי של וורגל ותו לא. לא נותר אלא להסכים עם ראש העירייה שהכסף החדש מבצע את תפקידו הרבה יותר טוב מהישן. אני מותיר זאת למומחים לברר אם ישנה אינפלציה למרות הגיבוי של 100%. דרך אגב עליות מחירים, שהן הסימן הראשון לאינפלציה, אינן מתרחשות. עד כמה שהדבר נוגע לחסכון ניתן לאמר, שהכסף החדש מתעדף חסכון ראוי-לשמו, על פני צבירת הררים של כסף. היות וכסף מאבד מערכו בכך ששומרים אותו בבית, ניתן להימנע מאובדן הערך על ידי הפקדתו בבנק החיסכון. וורגל הפכה למעין מוקד עלייה לרגל עבור מאקרו-כלכלנים ממדינות שונות. ניתן לזהותם מייד על ידי ארשת פניהם המלומדת כאשר הם דנים ברחובותיה המתוחזקים למופת של וורגל, תוך כדי ישיבה ליד השולחן במסעדות. אוכלוסיית וורגל, הגאה בתהילתה, מקדמת אותם בברכה."


גשר שנבנה מכספי וורגל. בשלט שהוצב עליו נכתב: "נבנה בכסף חופשי בשנת 1933"
הבנק המרכזי

למרות שממשלת אוסטריה לא היתה עויינת כלפי ניסוי וורגל, הבנק המרכזי נכנס לפאניקה והחליט לאכוף את זכות המונופול שלו על ידי איסור על מטבעות משלימים. הבנק ניסה למנוע התפשטות של מערכות דומות מפחד לאבד שליטה על כמות הכסף שבמחזור, מה שהתפרש על ידו בתור אובדן היכולת למנוע אינפלציה. המפלגה הסוציאליסטית במחוז התנגדה אף היא לתכנית.
התיק הובא בפני בית הדין העליון של אוסטריה, אשר אישר את המונופול של הבנק המרכזי על הוצאת כסף. בתאריך 1 בספטמבר 1933, בדיוק 13 חודשים לאחר שהחל, הפכה הוצאתו של "מטבע חירום" לעבירה פלילית והתכנית נעצרה.
וורגל חזרה תוך זמן קצר לאבטלה של 30%. חוסר שקט חברתי התפשט במהירות ברחבי אוסטריה. בשנת 1938 סיפח היטלר את אוסטריה ואנשים רבים קידמו את היטלר כמושיעם הפוליטי והכלכלי.
גרמניה היתה בדרכה למלחמת העולם השנייה. לאחר תום המלחמה, הרבה ממה שקרה בגרמניה שלפני המלחמה, בדיוק כמו הדברים שקרו בזמן המלחמה, הודחק ודוכא על ידי העולם. גרמניה נבנתה מחדש בדמותו של המערב. הניסוי של וורגל הפך להיות נחלת ההיסטוריה.
בניתוח האירועים, סיכם אונטרגוגנברגר שכסף הנושא היטל הפחתה ממלא את תפקידיו של כסף באופן מיטבי בהרבה מאשר הכסף המולאם. הוא גם העלה את הרעיון שפיתרון זה ניתן ליישום ברמה של מחוזות, ואף של מדינות שלמות.

מה אפשר ללמוד?

אין דבר "קדוש" בכסף ה"לאומי" שכולנו גדלנו עליו. כסף - בין אם בתור טכנולוגיית-מידע, שבבי מתכת, פיסות נייר או אותות אלקטרוניים – הוא מה שאנשים יקבלו בתור תשלום עבור סחורות, שירותים ומיסים. העובדה שהכסף הקהילתי או המקומי יכלו לשמש כתשלום מיסים, וגם להיות מומרים במטבע לאומי מוכר, היא שעשתה אותו מקובל ומצליח.
קהילה במשבר חסר תקווה, למראית עין, מצאה דרך לסיים את הבעיות הבלתי-פתירות, לכאורה, של האבטלה, את ההדרדרות המקומית והחוסר בבסיס-מיסים מוצק, באופן שיתופי על ידי מטבע-בבעלות-הקהילה.
המועמד הראשי לתואר הגורם להתדרדרות של קהילות מקומיות הוא מערכת הבנקאות והכסף המרכזית. כסף "לאומי" הוא בהגדרתו פוליטי. הבנקים אף הם פוליטיים בכך שהם יוצרים מדיניות שתתעל עושר מקומי אל תוך המערבולת הפיננסית המרכזית שלהם. הבנקים המרכזיים אוספים כסף מאיזורים מקומיים במדינה ומשקיעים אותה באיזור שיש בו הרבה פעילות כלכלית. באופן כזה, מדלדלים את עושרה של הפריפריה, על מנת להזין את התיאבון הגרגרני של המרכז. אפילו אם חלק מהכסף מיובא-מחדש אל תוך הקהילה, הדבר מתרחש רק בצורה של הון שנמצא בשליטה חיצונית.

תוך כדי כך, מאבדות הקהילות והאיזורים המקומיים את השליטה בכלכלתן, וגם במערכות הפוליטיות שלהן, כשהן הופכות ל"איזורי קורבן" שנועדו לשמש – ולהיזרק. תהליך זה משוכפל כיום בתהליך ההתמרכזות של הבנק האירופאי והמטבע האירופאי האחיד. ריכוז כזה של עוצמה יצר מאז ומתמיד בעיות, ואין כל הפתעה בכך שהוא מנוצל לרעה.
בהתאם, אפשר וצריך שייתרחש ביזור של העוצמה על פי העקרון של ארגוני-בת. העדיפות לקבלת-החלטות ופעולה צריכה להיות ברמה המבוזרת וההיקפית ביותר האפשרית. רק כאשר החלטות ופעולות אלו משפיעות על רווחתן של הקהילות ברמה הגבוהה יותר או של האיזורים, אזי צריכה להיות השפעה לאלה האחרונות.
הדבר ידרוש מתן אישור לרשויות מקומיות ואזוריות ליצור מטבע משלהן, בצורת אגרות חוב נטולות-ריבית אשר ישמשו בתור כסף.

סחר חליפין קהילתי (אשראי מייצור עצמי)

כאשר דנים ברעיונות אלה, חשוב להבין גם את ההבדלים שבין "מטבע קהילתי" שתואר כאן, לבין מערכות חליפין קהילתיות (מערכות אשראי-מייצור-עצמי), כגון מערכות LETS ובנקים של זמן, אשר מבוססות בדרך כלל על שיתוף מאורגן מרצון של מידע בנוגע לסחורות ושירותים שהינם זמינים מאינדיבידואלים באיזור נתון. למידע נוסף על מערכות כאלה ניתן לפנות לכאן 

למערכות כאלה יש 3 חולשות עיקריות:
1. הן נוטות להיות מוגבלות בהיקפן לקומץ משתמשים נאמנים.
2. אין תמריץ לבצע עסקאות. לכן יש אפשרות לאגירה של כסף ללא תזוזה.
3. הן יכולות להתרחב רק על ידי גיוס של יצרנים חדשים.
לעומת זאת, מטבע-קהילה מהסוג שתואר למעלה, יכול לשמש כל חבר בקהילה המקומית בתור אמצעי תשלום עבור כל סחורה ושירות. המגבלה היחידה להרחבת המחזור שלו היא - מי מסכים לקבל אותו. כך שהוא מעודד את כל צורות הפעילות הכלכלית. אם מאפשרים "ברות-המרה", ניתן לאפשר כך גם עסקאות עם אנשים וארגונים מחוץ לקהילה. כמובן שקהילות יכולות להסכים – כפי שעשו בטירול – לקבל זו את המטבע של זו כשווי-ערך.
למרות כל זאת יש לציין, שאשראי מייצור עצמי מבוסס על הרמה המבוזרת ביותר של גורם יוצר-כסף, שהיא היחיד, האינדיבידואל. מדוע שהזכות ליצור מטבע תהיה נתונה רק ביד "הרשויות" אפילו אם הן מקומיות? מערכות אשראי מייצור עצמי נותנות הצצה לאופן בו גם יחידים יכולים להיות שותפים ליצירת כסף, במסגרת מערכת המטבע הקהילתי.
ניתן גם לחזות אפשרות שמערכת אשראי עצמית תצמח מלמטה למעלה ותכלול בתוכה גם רשויות וגופים רשמיים, בנוסף ליחידים.

האם זה בר ביצוע עכשיו?

הדוגמא של וורגל מעלה כמה תנאים להצלחה:
* על המטבע להתקבל על ידי הרשות המקומית וארגונים "רשמיים" אחרים כתשלום עבור מיסים, אגרות, דמי שימוש וכו' ועליו לשמש אותן בתשלומיהן המקומיים.
* עליו להיות בר-החלפה תמורת המטבע הלאומי, אם כי ייתכן שיהיה צורך באמצעי הרתעה כלשהם – כגון הפחתה בערך הנקוב – כדי למנוע מכל כמות הכסף שנוצרה לצאת מן המחזור.
* חיוני לעודד את תנועתו המחזורית של הכסף בקהילה ולהניא אנשים מ"אגירת" כסף, על ידי היטלי-הפחתה (ירידה אוטומטית בערך הנקוב) כפי שתואר בהרחבה למעלה.
* יש ללמוד גם מהאופן בו ניסוי-וורגל סיים את חייו. יהיה זה הכרחי לעשות שינויים בחוקים הנוכחיים על פיהם אך ורק המדינה יכולה ליצור כסף בתור הילך חוקי. ולא, יימצאו עצמם מוציאי המטבע הקהילתי, ואולי אפילו משתמשיו, כשהם עומדים בפני סנקציות מצד המדינה.
* יהיה צורך גם לשכנע שכירים שהם אינם מרומים כאשר חלק – או כל המשכורות שלהם – משולמות במטבע מקומי.
שווה בהחלט לנסות. ייתכן שיימצא הכוח הפוליטי הדרוש כדי לתמוך ביוזמות שכאלה.

מאמר זה מכיל ברובו תרגומים מן המקורות הבאים:
http://alt-money.tribe.net/thread/70e5eb29-853d-44ca-9faa-b789d1757037
Demurrage: the DNA of tomorrow’s financial system?
http://www.panacea-bocaf.org/theworglschillings.htm

30 comments:

  1. אוי כמה כלכלה זה דבר מטופש.
    למה שקהילה מקומית תושפע מבעיות במטבע לאומי, למה שלאבטלה יהיה קשר בכלל למטבע.
    במה שונה השילינג המפוברק מהמטבע הלאומי. אם לא היה לאנשים כסף לקנות מוצרים ולשלם משכורות,
    הם היו יכולים להחליט לעשות את זה במחירים נמוכים יותר לפי היצע המטבע.
    אין שום הסבר למה פתאום נוצר עושר חומרי כל כך גדול בזכות השילינג.
    החומרים היו שם גם קודם. ידיים עובדות היו גם קודם. למי אכפת מהמשבר העולמי.

    בנושא קצת אחר - מי הפראייר שיקנה שילינג מהעיירה הזו.
    מה כבר אפשר לעשות בשילינג הזה, לקשט את הסלון?

    בוואריה היא לא מחוז אלא מדינה (או חבל ארץ, גיאוגרפית), ווורגל היא לא בגרמניה (השתרבב איכשהו).

    השבמחק
  2. מעניין שאף מטבע משלים לא דומה לשילינג של וורגל
    ובפרט הביטקוין שבכלל מעודד לחסוך ולצבור ממנו עוד ועוד ולא להשתמש בו

    השבמחק
    תשובות
    1. בדיוק, זו אחת הבעיות בביטקוין. הבעיה הנוספת זה ההיצע המוגבל שלו שיגרום לעליית ערך ככול שיצטרפו משתמשים.

      מחק
    2. ביטקוין הוא רק אחד מהרבה פתרונות אפשריים. למה שלא יהיו הרבה סוגי מטבעות. כל מטבע יהיה טוב באספקטים מסויימים ופחות טוב באחרים. כל אחד יוכל לבחור מה שמתאים לו לפי צרכיו.

      בגדול יש 3 תפקידים לכסף: אגירת ערך (במקום למלא את המחסן שלי בזהב אני שם כסף בבנק), יחידת מידה סטנדרטית (מודד ערך של דברים) וכלי לסחר חליפין (במקום להחליף כבש בתפוחים משתמשים בכסף).

      ביטקוין מצטיין בתפקיד של אגירת ערך (הוא לא מאבד מערכו - להפך) וסחר חליפין (העברת ביטקויין היא זולה וטריואלית)
      שקל מצויין כיחידת מידה סטנדרטית (כל המחירים בארץ נקובים בשקלים) אבל מאבד מערכו על בסיסי יומימי.

      מחק
  3. זה מה שעשה לינקולן ברמה של מדינה, וזה גם מה שעשה אובמה בצורה מוגבלת. צריך כסף שאין עליו ריבית של בנק מרכזי ואין מתווכים והמדינה מייצרת למען התושבים. המצב היום הוא שיעבוד וריביות על כל שקל שמגיע לציבור.

    השבמחק
    תשובות
    1. איך אתה יכול להגיד שזה מה שעושה אובמה?
      הוא עושה משהו אחר לגמרי, בניגוד ללינקולן

      מחק
    2. לינקולן לא הנהיג ריבית שלילית אלא כסף ללא חוב המונפק בידי המדינה לכיסוי הוצאותיה.
      אובמה לא עשה שום דבר חדש.

      מחק
  4. האם ומה אפשרי היום לבצע באופן חוקי בישראל ?
    לדעתי, אילת יכולה להיות העיר הראשונה לקדם פרויקט כזה או דומה לו
    היא מנותקת משאר הארץ ובהיותה עיר תיירות מגיעים אליה לבזבז כסף בתקופה קצרה.

    השבמחק
  5. הסיבה העיקרית לכך שהפטנט של וורגל עבד היא שהוא הוכנס לשימוש בתקופה ובמקום שבו היו אבטלה מצד אחד וחוסר כסף מצד שני. לכן הכנסת כסף נוסף יצרה אפשרות להשתמש בכח העבודה הלא מנוצל.
    המצב היום בישראל הוא אחר - האבטלה היא נמוכה וכמות הכסף היא הגדולה ביותר שהיתה כאן מעולם. לכן הפתרון של וורגל אינו יכול להיות מועתק לישראל (כרגע. בעת שיפרוץ משבר התנאים יהיו ודאי אחרים.) הבעיה העיקרית אצלנו היא שהכסף הקיים מפוזר בין התושבים באופן מאוד לא שוויוני ולכן הוא מותיר את רוב הצרכנים הפוטנציאליים ללא כח קניה. מכאן נובע שהפתרון הפשוט ביותר לעידוד הכלכלה הישראלית כרגע יהיה פתרון שיתן יותר כח קניה לציבורים רחבים. זה יכול לקרות באמצעות העלאת שכר מינימום, תשלום מס הכנסה שלילי, קצבת אבטחת הכנסה לכל, וכדומה.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי אסף
      האבטלה המפורסמת היא נמוכה כי היא לא כוללת בתוכה ערבים ,חרדים, אנשים שעבדו שעה אחת במהלך החודש , מובטלים שהתיאשו מלחפש עבודה וכו. גם מבין אלה שכן מצאו עבודה חלקם הנכבד עובד היום במשכורות רעב מול כמות הולכת ומצטמצמת של אנשים שהולכת ומתעשרת.
      זה נכון שהיום אין שפל גדול אבל באופן עקרוני ברמת השיטה המצב בוורגל הוא דומה להפליא לזה שקורה בכלכלה שלנו היום . הנה התאור של ראש העיר על המצב הכלכלי ועל המכניקה של הכסף בוורגל (שים לב זה עד כמה זה מזכיר את המצב היום):
      "כסף בתור אמצעי-חליפין נעלם יותר ויותר מידיהם של האנשים העובדים ומצטבר אל תוך ידיהם של מעטים אשר צוברים ריבית ואינם מחזירים אותו לשוק."
      זאת הבעיה שגם היום רוב הכסף זורם מעניים לעשירים ואחד היתרונות של הכסף של וורגל שהוא נשאר בתוך המחזור של השוק המקומי ולא "בורח" החוצה רק כדי להעשיר עוד את העשירים.

      מחק
    2. הי ערן
      אני חושב שהתאור של ראש העיר אינו מדוייק. כדי שמישהו יצבור ריבית הוא צריך להלוות את כספו למישהו אחר, כך שהכסף אינו יוצא מהמחזור אלא נשאר בו. לגבי יתרונו של כסף וורגל אשר מאבד מערכו כל הזמן - בראשית המאה העשרים זה עוד היה חידוש אולם במאה השנים האחרונות כל הכסף מאבד מערכו כל הזמן ולכן לאנשים יש העדפה להשקיע אותו (כלומר לקנות איתו משהו) ולא להחזיק בו. לכן ל"כסף וורגל" חדש לא יהיה שום יתרון על הכסף הקיים. החלק הנכון בדבריו של ראש העיר הוא שהכסף נעלם מידיהם של האנשים העובדים. זהו אותו קיטוב בהכנסות שהזכרתי קודם. לכן הפתרון צריך להיות באמצעות פיזור שווה יותר של ההכנסות.

      מחק
    3. אסף
      הריבית היא כלי להעברת העושר מכאלה שאין להם (הלווים) לכאלה שיש להם (המלווים). רוב הריבית שאתה משלם היום לבנק או למלווים הגדולים בדרך כלל מתגלגל אחר כך אל השוק הפיננסי הרחק הרחק מהישוב או העיר בה אתה גר או סוחר. 98% מהכסף היום נמצא בשוק הפיננסי ורק 2% מסתובב בתוך הכלכלה האמיתית.
      לגבי כסף וורגל 100% ממנו הוא כסף שנשאר בתוך הכלכלה האמיתית. זה נכון שגם היום הכסף מאבד מערכו על ידי אינפלציה אלא שרוב הנפגעים מאיבוד ערכו הם אלה שלא מחזיקים בנכסים (קרי שוב אלה שאין להם). האינפלציה היום מעשירה את העשירים ומרוששת את מעמד הביניים או מה שנשאר ממנו. בכסף וורגל איבוד הערך תורגם די מהר להאצת מהירות הכסף במחזור בתוך הכלכלה המקומית,דבר שתרם לכל המשתמשים בו. עם התוצאות של הניסוי אי אפשר להתווכח - הכנסות העירייה עלו דרמטית . האבטלה צנחה והתושבים המקומיים נלחמו על השימוש במטבע החדש.
      הקיטוב כפי שאתה שם לב הוא מובנה במערכת הכסף הקיימת. הכלים שהצעת כמו אבטחת הכנסה ,מס הכנסה שלילי הם בעצם כסף שהמדינה צריכה להוציא מכיסה ,כלומר תצטרך ללוות אותו שוב ולשלם ריבית לאותם אנשים שיש להם ושוב יצרנו פערים.

      מחק
    4. אפשר גם אפשר להתווכח עם תוצאות הניסוי.

      http://mises.org/daily/6336/

      מחק
    5. שאלה לערן

      אתה מניח כהנחת יסוד כי המודל המרקסיסטי של חלוקת הון שוויונית
      פלוס מינוס,הוא המודל הבריא והנכון.
      על מה מבוססת הנחת היסוד הזו ?
      למה אתה פוסל את האפשרות שחלוקת הון בלתי שיווניית שבה יש שכבת
      עשירים קטנה וכל היתר עניים,במידה כזו או אחרת,היא המודל הנכון והבריא ?
      רוב ההיסטוריה האנושות חיה ע"פ המודל הזה.
      כל החיות בטבע שחיות בקבוצה,מלבד אולי חרקים,מתנהלים ע"פ המודל הזה.
      מבחינה אקולוגית,המודל הזה הוא היחיד שהוא בר קיימא.

      למה התוספת המעצבנת של הקלדת אותיות באנגלית ?

      מחק
    6. אין בעיה שיהיו עשירים ויהיו עניים כל עוד תנאי הפתיחה עבור שניהם היו שיוויונים ולכל אחד מהם היתה הזדמנות שווה להגיע לעושר או להתדרדר לעוני. היום למשל לבנקאים יש יתרון עצום על פני שאר העסקים מעצם היותם יצרני הכסף. לעסקי הטיקונים יש יתרון על פני עסק של אזרח פשוט מעצם היותם בעלי השפעה גדולה יותר על המחוקק.

      מחק
    7. אנונימי 17:33
      אם זה הויכוח אז הכל בסדר.

      מחק
    8. אם אתה אומר אז באמת הכל בסדר.

      מחק
    9. אנונימי 22:17
      קראתי את ההפנייה הנ"ל, ולמרות שניסיתי לא הצלחתי לפסול אותה על הסף.
      מעניין, למה הכל בסדר?
      כי האליל שלך חושב אחרת?

      מחק
  6. יישר כח על הכתבה המענינת. אני נמנה על מבקרי האתר, אבל הפעם אני מוריד את הכובע!
    בהחלט נושא מענין וחדשני.

    השבמחק
  7. ERAN, this is simply a way to trade under the table without paying income tax, if you will cancel the income tax in Israel the economy will be doing much better, unfortunately, someone has to pay for schools, police, hospitals doctors nurses, the army and few other services such as infra structure etc.... using money that can not be traced by the income tax department is not the way to solve the ecomonic problems, it is a way to avoid paying income tax.

    השבמחק
    תשובות
    1. בוורגל שולמו כל המיסים - למדינה שולמו בכסף הלאומי ולעירייה בכסף וורגל בחלקו ובחלקו האחר בכסף הלאומי. השילינגים של וורגל אף גרמו לעלייה בהכנסות ממיסים כתוצאה מההאצה בכמות המסחר,היצור והבניה.

      מחק
  8. ראוי לציין גם את המטבע הפרטי WIR משוייץ. נולד פחות או יותר באותה תקופה, ועדיין חי ובועט כיום, יותר מ 80 שנה אח"כ.

    הרעיון שחבורת אנשים הקרוייה "ממשלה" היא הקבוצה היחידה שיכולה מטבע הוא טפשי כמו הרעיון שכדי למדוד אורך של משהו אני אצטרך לקבל מהממשלה "סנטימטרים ישראלים חדשים".

    השבמחק
  9. האינפלציה היום מעשירה את העשירים

    Please explain this miracle

    השבמחק
  10. גם שר האוצר של היטלר עשה משהו דומה וזה הצליח מעל ומעבר.
    זה הרבה יותר מעניין כשזה נעשה ברמת המדינה ולא ברמה של עיר קטנה.

    השבמחק
  11. למעשה יש פה הפיכה של הכסף ממוצר בעל ערך מתווסף ( הריבית) למוצר רגיל ( לכל סחורה יש ירידת ערך, בלאי או עלות אחסון) ובכך הסרת היתרון היחסי שלו ואת היתרון באגירה שלו אל מול כל מוצר אחר.

    השבמחק
  12. בתמורה היה מקבל שטרי-חוב, עושה קניות של חומרי גלם בשוק, מכין את השולחן ומוסר אותו לראש העיר.
    העברת ערך מהעתיד להווה מגדילה את היקף העסקאות כיוון שכעת ניתן להחליף לא רק ערך בערך אלא גם ערך בערך שיווצר בעתיד. עקרונית, התחייבות ליצירת ערך עתידית היא שלילית כאשר משתמשים בו למטרות שאינן יוצרות בעצמן ערך נוסף וחיובית כאשר הן מייצרות ערך נוסף. אם הנגר לא היה בונה את השולחן עם שטרות-החוב שקיבל מהטוחן הוא אלא משתמש בו כדי לשתות לשכרה הוא היה מוצא את עצמו בצרה צרורה.
    אפשר להבין כיצד מחסור בכסף יכול לתקוע עסקאות ומעודד אבטלה, אם הטוחן לא היה מספק שטרות-חוב הנגר לא יכול היה לרכוש באמצעותן חומרי גלם ולא יכול היה לעבוד. ממשלות רבות כיום מדפיסות כסף כנגד התחייבות להחזיר אותו בעתיד, הכסף שמיוצר בצורה זו מאפשר לנו להמשיך לבצע עסקאות.
    ומה עם העירייה רוצה לייצר כסף בעצמה כדי להניע את גלגלי הכלכלה, כמו בוורגל? אין צורך להדפיס כסף נוסף. אפשר להשתמש בבסיס של כסף קיים. ניפוק של אג"ח בניכיון עם ריבית קופון שלילית יבצע בדיוק מה שביצעו שטרות-וורגל ומדובר כמובן בנייר-ערך הנשען על המטבע הלאומי וגם שניתן לסחור בו. זוהי לא תיאוריה, מדינות, רשויות מקומיות ועיריות ברחבי העולם מנפיקות אג"ח מקומי לחיזוק הכלכלה שלהן.
    איך זה עובד? נניח שראש העיר מעוניין לקנות שולחן. אעפס, הוא מגלה שקופת העירייה ריקה. אמנם הסוחרים חייבים לו בגין המים שנתן להם אבל הם לא שילמו עדיין. הוא כותב על חתיכות נייר שהעירייה מתחייבת לשלם שק קמח שנה הבאה תמורה לנייר. הוא כותב עשרה ניירות כאלה (אגרות חוב לפרעון עתידי) ונותן אותם לטוחן שמספק לו שטרות-חוב לפרעון מיידי של שקי קמח. ראש העיר מעביר את השטרות-חוב לנגר שקונה באמצעותן חומרי גלם ומייצר את השולחן. הסוחרים בעיר משלמים את מס המים שלהם לעירייה באמצעות השטרות שקיבלו מהנגר. ראש העיר מחזיר את השטרות לטוחן בתמורה לאגרות החוב שרשם בבוקר.
    הדפסת כסף כנגד התחייבות עתידית לעצמך מסוכנת. שימוש מוגזם יוביל לשחיקה של ערכו, המשמעות היא שמוצרים יעלו יותר וכח הקניה של העובדים יקטן. אולם בזמן מיתון (בו מחירי המוצרים יורדים כי לאף אחד אין כסף לקנות אותם) ההשפעות הללו יכולות להתקזז פחות או יותר.
    הדפסת כסף היא צורה של מס, מה יקרה אם מחר המדינה תכריז שהיא מפסיקה לגבות מיסים וכל הוצאותיה ישולמו באמצעות הדפסת כסף? השוטר שקיבל כסף מודפס מהמדינה ישתמש בו כדי לקנות כיכר לחם ובעצם דילגנו פה על השלב שבו האופה משלם מיסים ומעביר אותם למדינה שמעבירה אותם לשוטר.
    ערן כתב כי 'כסף בתור אמצעי-חליפין נעלם יותר ויותר מידיהם של האנשים העובדים ומצטבר אל תוך ידיהם של מעטים, אשר צוברים ריבית ואינם מחזירים אותו לשוק'
    בעיר האפי היה בחור צעיר בשם אדיסון שהמציא מכונה מופלאה. אדיסון היה מכניס גרגר חול בצד אחד של המכונה ובצד השני הייתה יוצאת תרנגולת.
    שמח וטוב לב יצא אדיסון לשוק והתחיל להחליף את התרנגולות שלו במוצרים בעלי ערך אחרים. מהר מאוד אדיסון מילא את כל מאווייו והוא לא ידע מה לעשות עם כל המוצרים שהציעו לו. הוא לא רצה עוד בגדים, עוד ארונות ועוד שטיחים. חשב וחשב מה לעשות והחליט להודיע לכולם שהוא מעוניין לקבל שקי קמח בתמורה לתרנגולות.
    למחרת גילה כי אין לו מקום עוד במחסן לשקי קמח, ולכן בעצה אחת עם הטוחן החליט לקבל שטרות-חוב של קמח במקום קמח אמיתי.

    השבמחק
  13. עבר עוד שבוע ואדיסון גילה שהמכונה שלו התקלקלה והוא לא הצליח לתקן אותה. לא נורא, הוא ספר את שטרות החוב שלו וגילה שיש לו 500 שטרות חוב-קמח. חשב וחשב ומצא איך לייצר ערך. הוא חישב ומצא כי אנשים יהיו מוכנים להקים בשבילו תחנת כוח סולרית בתמורה לאלף שקי קמח. כיוון שלא היו לו אלף שקי קמח הוא קבע ישיבה עם ראש העיר ועם הטוחן. ראש העיר והטוחן בדקו את התוכנית של אדיסון ומצאו שהיא תוכנית מצוינת ושאנשים יהיו מוכנים לשלם הרבה עבור החשמל שהתחנה תייצר והיא תחזיר את ההשקעה שהושקעה בה תוך מספר שנים. אבל אליה וקוץ בה – לעירייה לא היו שקי קמח להשקיע במיזם וראש העיר לא רצה להעלות מיסים כי שנה הבאה יש בחירות. הטוחן הודיע שבס"כ תושבי העיירה צברו אצלו 2000 שקי קמח, אבל הם שייכים לתושבים – לא לטוחן ולא לאדיסון ולכן הוא לא יכול לתת לאדיסון עוד שקים.
    ראש העיר חשב מה לעשות, והודיע לטוחן שהוא מסכים שהטוחן ייתן 500 שקי קמח של התושבים לאדיסון. הרי הסיכוי שלמעלה שהתושבים כולם יבואו וירצו את שקי הקמח שלהם קלוש ובנתיים אפשר להגיד להם שיש להם 2000 שקי קמח בטחנת הקמח, ולתת 500 לאדיסון כהלוואה.
    אדיסון השתמש בשקי הקמח שצבר ובשקי הקמח שלקח בהלוואה מהטוחן והקים את תחנת הכח הסולרית. אנשי העיירה שמחו על החשמל החדש ושילמו כל חודש בשקי קמח עבורו, במהרה יכל אדיסון להחזיר חזרה את 500 השקים שלווה מהטוחן והטוחן היה יכול לישון טוב בלילה בידיעה שאם כל התושבים יבואו לבקש את הקמח שלהם – באמת יהיה לו קמח לתת להם.
    אנשים עם כסף לא משאירים אותו שוכב מתחת לבלטות. הם משקיעים אותו ותוך כדי כך מייצרים עבודה לאנשים אחרים והרבה מאוד ערך. אם הם היו מנסים לתת אותו לבנק כדי לקבל עבורו ריבית הם היו מגלים שהריבית שהבנק נותן להם קרובה לאפס ולכן עדיף להם להשקיע אותו במקום אחר (למרות שלא תמיד היו הדברים כך)
    הטענה כאילו מנגנון ההלוואה נועד להעביר כסף מעניים לעשירים פגום ביסודו – רוב הלווים הגדולים הם דווקא בעלי עסקים ובעלי ממון, הם לווים כסף מהבנקים (שמשאילים אותו מהלקוחות שלהם, בדיוק כמו שהטוחן עשה כאשר העביר לאדיסון 500 שקים שהופקדו אצלו על ידי תושבי העיירה)
    בכל הסיפורים עד כה, את תפקיד הטוחן ממלאים במציאות הבנקים. עכשיו אפשר להתווכח אם הבנקים יעילים, אם העמלות שלהם גבוהות מדי, אם הריביות שהם לוקחים גבוהות מדי וכיוצא בזה. אבל אי אפשר להתווכח שהם נחוצים. כמעט אף סיפור לא מתקיים בלי הטוחן, ראש העירייה, הנגר, ואדיסון היו תקועים בלי יכולת להוציא לפועל את תוכניותיהם.
    מדינת ישראל משקיעה המון בפריפריה. החל מהטבות מס למי שעובד בפריפריה, מענקים והטבות מס למפעלים שמקימים בפריפריה, מע"מ אפס באילת וכלה בתוכנית המטופשת (אבל בעלת הכוונות הטובות) להפסיק לשווק קרקעות לבניית דירות במרכז כדי שהתושבים יעברו לפריפריה (ותרמה לעליית מחירי הדירות)
    הבנקים מרוויחים כסף ממתן הלוואות, הם קוראים לזה בכל מיני שמות כמו משכנתא, אשראי וכדומה אבל בסופו של יום העיסוק המרכזי שלהם הוא מתן הלוואות.

    השבמחק
  14. הבנקים לא עוברים ברחובות ירוחם עם שואבי-כסף ושואבים אותו בצינורות תת קרקעיים 'למערבולת' פיננסית בתל אביב. זהו תיאור מאוד מעורפל ורגשי של פעילות פיננסית. וכשאני אומר פעילות פיננסית – אני מתכוון למתן הלוואות. שזה מה שהם עושים.
    עכשיו אפשר לבוא ולטעון טענות נגד מדיניות מתן ההלוואות. ולמרות שאני מאמין בהחלט שהבנקים 'משחררים' הלוואות בקלות למקורבים קשה לי להאמין שהם מבצעים אפליה על רקע גיאוגרפי, ויהיה מאוד קשה להוכיח את זה.
    ערן כתב כי '...יצר מטבע-וורגל תמריץ להשקיע כסף. ניתן לאמר שאנשים חסכו על ידי השקעה בדברים בעלי ערך אמיתי, במקום לחסוך על ידי אגירת ערך.'
    לא ברור כל כך מהם הדברים בעלי ה 'ערך האמיתי' שקנו האנשים באמצעות מטבע-וורגל בניגוד לדברים שאנשים קונים באמצעות מטבע רגיל. שוב, רוב האנשים לא חוסכים כסף מתחת לבלטות אלא מחליפים אותו תמורת דברים בעלי ערך. שני הדברים העיקריים שאנשים חוסכים הם הדירה בה הם גרים וחיסכון הפנסיה שלהם. הללו חשובים מאוד ואנו מעוניינים שיחסכו אותם.
    נכון שהורדת הריבית על הלוואות מעודדת הוצאה, ולכן הבנקים המרכזיים בכל העולם הורידו אותה קרוב לאפס כדי לטפל במשבר 2008. אני חושב שבמקום כלשהו באירופה הנהיגו אפילו ריבית שלילית (אה-לה וורגל)
    אז זהו, הנס של וורגל נבע ממכלול המאפיינים של המשבר המקומי. ראש העיר פתר את המשבר בכישרון וביצירתיות שאולי היו חדשניים לשנות השלושים של המאה הקודמת אבל היום מדינות, מחוזות ועיריות משתמשות כבר משתמשות בהדפסת כסף כדי לעודד את הפעילות הכלכלית בתחומן.
    לכל אורך התגובה קראתי לכסף שטרות-חוב, אם הייתי משתמש במילה כסף אנשים היו עלולים להתבלבל עם מאפיינים אחרים שהם משייכים לכסף.

    אפשר לכתוב הרבה על הסיבות בגידול חוסר השוויון בכמות ההון, על האבטלה, על עושק של הרוב בידי המיעוט ועוד כהנה וכהנה... אבל נדמה לי שכתבתי מספיק :)

    השבמחק
  15. (ההתחלה)
    אנשים קמים בבוקר ומייצרים ערך. הם יכולים לייצר מוצרים (מזון, פרטי לבוש... חפצים וכ'ו) או שירותים (תיקון, הדרכה וכ'ו).
    את הערך אותו הם מייצרים הם יכולים לצרוך בעצמם או להחליף אותו בדבר-ערך שאדם אחר מציע להם.
    חלק מסוגי הערך קשה לשמור לאורך זמן כמו מזון ושירותים, אחרים כבדים וקשים לשינוע. נגר לא יכול להחליף את הארון שבנה בשוק תמורת פירות.
    כאן נכנס הכסף בתפקידו כאמצעי חליפין.
    בעיר קטנה בשם האפי חי נגר. בבוקר הנגר בנה שולחן ורצה לקבל תמורה עבורו. הנגר הלך לטוחן, והוכיח לו שבנה שולחן. הטוחן מעריך שהשולחן שווה עשרה שקי קמח ונותן לנגר עשרה שטרי-חוב בתמורה לחוזה עם הנגר שיחזיר לו אותם או את השולחן בסוף היום. כל שטר חוב שווה שק קמח אחד. הנגר מחליף את הללו בתמורה לטובין עם הסוחרים בשוק. הללו משתמשים בשטרות כדי לשלם לעירייה עבור המים שסיפקה להם. העירייה נותנת את השטרות חזרה לנגר בתמורה לשולחן עבור ראש העיר והנגר מחזיר את השטרות לטוחן.
    בסוף היום הטוחן שורף את השטרות וצוחק לעצמו, אשתו שואלת אותו מה כל כך מבדח.
    "בכלל אין לי עשרה שקי קמח" הוא אומר לה.
    בתפקידו כאמצעי חליפין שטרי-חוב הינם חוזה בין אנשים לספק שירותים או מוצרים.
    האם ניתן לוותר על תפקידו של הכסף כאמצעי חליפין?
    התשובה כמובן חיובית, אין כלל צורך בכסף כאמצעי חליפין במידה ואנשים יחליטו לדוגמא לחלק את כל הערך שהם יוצרים בצורה שוויונית ביניהם.
    בחברה כזו, בה כל אחד מייצר ערך ובסופו של יום מחלקים את הערך שווה בין כולם (או בצורה אחרת), לכאורה אין אבטלה. כולם הרי עובדים ומייצרים הרבה ערך או מעט ערך, לפי יכולתם.
    ראש עיריית וורגל היה יכול להוריד את האבטלה לאפס ולחולל ניסים אם היה משכנע את קהילתו לעבוד בחינם.
    לצערנו החברה הסוציאליסטית לא תפסה, התברר שאנשים הם הרבה יותר אנוכיים ואגואיסטים ממה שהיינו אוהבים לחשוב על עצמנו. כל אחד חושב שהוא שווה יותר ומגיע לו יותר, כל אחד מוכן לשלם על מנת להחליף מנורה שנשברה בביתו, אבל מעטים ינדבו את כספם עבור מנורה שנשברה בלובי הבניין – במיוחד לאחר ששאר הדיירים כבר שילמו והמנורה הוחלפה.
    הדרך היחידה למדוד במדויק מה כל אחד שווה היא באמצעות יצירת ערך ומסחר בו.
    הקסם הנוסף ששטרות-חוב מבצעים הוא העברה של ערך בזמן. כמו שציינתי הרבה סוגים של ערך נוטים להישחק, במיוחד תלוי זמן הוא ערך מסוג שירות בו אם לא קיבל נותן השירות ערך חליפי מייד עם סיום השירות (באמצעות שטרי-חוב, חוזה או מוצרים) לא יוכל לשמור את הערך שיצר.
    שטרות חוב, כמו אלו שחילק הטוחן, יחסית יותר עמידים בזמן. ערכם יכול להתשנות (במידה ועקב מזג האויר יש פחות קמח בשוק ואז אנשים יהיו מוכנים לתת יותר ערך תמורתם), אבל הוא יחסית חסין.
    ניתן לבצע העברה של ערך בזמן לא רק מהעבר לעתיד, אלא גם בכיוון ההפוך. בסיפור הקודם הנגר הוכיח לטוחן שיש לו שולחן. אבל נניח שבמקום זאת היה חותם עם הטוחן להכין שולחן בעתיד?

    השבמחק