כיצד גרמה כיל למדינה להעניק לה 1.4 מיליארד ש"ח בלי סיבה?

מאת: אמנון פורטוגלי

מלחמות לא עוצרות את מנגנון ותהליכי עושק האזרחים ע"י האלפיון העליון, והדחפור ההורס של הטייקונים הישראליים לא דומם את מנועיו ב'צוק איתן'. בזמן שהתותחים רעמו והחיילים היו תחת אש, בזמן שאזרחי ישראל התגייסו למלחמה או רצו למרחבים המוגנים, בזמן שאולפני החדשות והעיתונים הציפו אותנו בפרשנויות ובחדשות ממבצע 'צוק איתן', כיל יצאה למלחמה נגד ועדת ששינסקי השניה ונגד מדינת ישראל, כשהיא חמושה במיטב עורכי הדין ובכירי האוצר לשעבר.


כיל לא אוהבת את המלצות הביניים של ועדת ששינסקי השניה, וכמו במקרה של שדה בריר, היא מאיימת להפסיק את פעילותה בארץ. במלחמתה של כיל בועדת ששינסקי השניה הכל מותר: חצאי אמת, מידע כוזב, נתונים שיקריים, וחזרה לעייפה על טיעונים שהופרכו, בגישה שאם חוזרים על שקר מספיק פעמים הוא נהייה אמת. כל אותן הטכניקות, התרגילים, השימוש בלוביסטים וספין-דוקטורס שכמותם ראינו במאבק על הגדלת הכנסות הממשלה מתאגידי הגז.

דוגמה לטיעונים המחוצפים של כיל נמצא אצל ניר גלעד, החשב הכללי לשעבר וכיום מנכל החברה לישראל ויו"ר כיל, המקבל שכר עתק בכל שנה. גלעד טוען

"העלות הכוללת המושתתת על כיל מ-2011 ועד תום תקופת הזכיון שלה ב-2030 מגיעה ל-25 מיליארד שקל. סכום זה כולל בנוסף להמלצות ועדת ששינסקי גם את הוצאתה מחוק עידוד השקעות הון, הסכם קציר המלח וההפסד שלה בבוררות למדינה באחרונה על תמלוגי עבר ועתיד".

לקרוא ולא להאמין. כיל הפסידה בבוררות למדינה בגין תמלוגי עבר ועתיד ,שהיא מסיבות שונות ומשונות התחמקה מלשלם למדינה, ולגלעד יש את החוצפה לטעון שדרישת הבורר ממנה לשלם את התמלוגים היא "עלות המושתתת" על כיל.

במאמר זה ארחיב על טיעון אחד שכיל משתמשת בו השכם והערב- הסכם קציר המלח שנחתם עם המדינה בינואר 2012. קציר המלח משמעו הוצאת המלח המצטבר בכל שנה בקרקעית בריכת האידוי 5 והגורם לעליית מפלס הבריכה.
כיל (מפעלי ים המלח) מפיקים את המינרלים מים המלח בדרך של אידוי סולרי שבמסגרתו שוקע מלח בקרקעית בריכת האידוי מספר 5 בסדום, שגודלה כ-100 קמ"ר, כ-60% מגודלו של ים כנרת. המלח השוקע יוצר שכבה (שאינה אטומה) על קרקעית הבריכה בגובה של כ20- ס"מ מדי שנה. לפיכך יש צורך להגביה את הסוללות סביב הבריכה בכ 20 ס"מ מדי שנה
כדי למנוע הצפות.

הגבההת סוללה בים המלח -צילום: חברת התשתית אוליצקי

בשנת 1965, עם הכנסת בריכת האידוי מספר 5 בסדום לפעילות, עמדו בפני הנהלת מפעלי ים המלח שתי אפשרויות. לקצור או לא לקצור את המלח השוקע בתחתית הבריכה. הנהלת החברה היתה צריכה לדעת, וב- 1971 היה ידוע בברור כולל לרשויות השונות, כי המלח השוקע בקרקעית הבריכה בהיקף של כ- 20 מיליוני טון בשנה, יעלה את מפלס המים בבריכה מדי שנה בגובה של כ- 20 ס"מ. דבר שיחייב את הגבהת הסוללות. ההחלטה שהתקבלה בפועל או במחדל, היתה שלא לאסוף את המלח השוקע בתחתית הבריכה. הסיבה להחלטה זו היתה ככל הנראה כלכלית. לקציר המלח היתה עלות ברורה וגבוהה יחסית. מצד שני עקב תנאי הזיכיון החומר לבניית הסוללות היה זמין באזורי הנחלים הסמוכים לים המלח וללא כל מחיר למפעלי ים המלח. ככל הנראה אף אחד מהנוגעים בדבר לא ראה מעבר למספר השנים הבאות. בהחלטה זו, כיל החצינה אל הציבור את הנזקים והסיכונים שהיא יצרה. דוגמה מצויינת למה שנקרא בכלכלה ובמנהל עסקים Externality- עלות לציבור שלא בחר ליטול על עצמו עלות זו. נציין שמפעלי האשלג בצד הירדני APC הפועלים גם בדרך של אידוי סולרי, קוצרים את המלח מבריכת האידוי מיום ההפעלה הראשון.

עליית מפלס המים בבריכה והגבהת הסוללות הביאו לשתי בעיות חמורות: האחת היא הסכנה ההולכת וגוברת ליציבות הסוללה. והשנייה הסכנה להצפת בתי המלון בחמי זוהר ובעין בוקק שלחוף ים המלח. תשומת הלב הממשלתית והציבורית התמקדה רק בבעיה השניה- הנזקים למלונאות ולתיירות, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהסכנה ליציבות הסוללות. על הסכנה לקריסת הסוללות קבלנו תזכורת בימים האחרונים מקנדה, בה קריסת סוללות הביאה לשטפון של כ-15 מיליון מ"ק מי פסולת ממכרות mine tailings pond  [צפו בסרטון השטפון]



למשל כך נכתב במסמך מדיניות אגן ים המלח 2006:

"הצטברות שכבת מלח בעובי של כ-20 ס"מ לשנה על קרקעית הבריכות, גורמת לעליה מתמדת במפלס המים בבריכות – דבר המאיים על התשתיות ועל המלונות.".

וזה מה שנכתב בתמ"א 13 לים המלח וחופיו, ספטמבר 2010:

"כתוצאה משקיעת מלח בבריכות האידוי, מתרחשת מדי שנה עלייה של כ-20 ס"מ במפלס מי הבריכה... ולהצפה כבר היום, של שימושי הקרקע מצידי החוף ובעיקר באתרי המלונאות בצידו הדרום מערבי של האגן." 

גם חוות הדעת משפטית מקיפה בשם 'ביצוע פרויקט הגנות ים-המלח ומימונו' של משרד המשפטים מ-4 לספטמבר 2011, שחתום עליה אבי ליכט המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מתמקדת בנזקים למלונאות ולתיירות. חוות הדעת אמנם מזכירה ש "מסיבות הנדסיות ניתן יהיה להמשיך ולהגביה את הסוללות לכל היותר עד שנת 2035", (סעיף 10), ו-"הגבהת הסוללות אף מגדילה את החשש לפריצת מים דרכן באופן שעלול לגרום לנזק רב ואולי אף סכנה לחיי אדם" (סעיף 114). אבל היא מסתפקת באזכורים אלו ואינה מרחיבה על הסיכונים ליציבות הסוללות הנוכחיים והמיידיים, ועל התוצאות הקשות מקריסתן שהיו ידועות בעת כתיבת חוות הדעת.

לכיל ומפעלי ים המלח (מי"ה) היה ויש אינטרס עצום למקד את הדיון בנזקים לבתי המלון ולהפחית ולסלק מסדר היום את הדיון בסכנה לקריסת הסוללות. כיל הצליחה במשימה זו והדיון בנזק למלונות ולתיירות דחק והאפיל בצורה מושלמת על הדיון באפשרות ובסיכוני קריסת הסוללות. כתוצאה מכך כיל הצליחה להציג את קציר המלח, שהיא היתה חייבת לעשותו בכל מקרה, משיקולים תפעוליים, כויתור עצום מצידה שהיא 'הסכימה' לשאת ב-80% מההוצאות הנדרשות לקציר המלח, בסך כ- 5.6 מיליארד שקל, בעוד שהממשלה תישא ב- 20% מסכום עלות קציר המלח.

העלות הכוללת של קציר המלח נאמדת, נכון לחודש אוקטובר 2010, בסכום של כ- 7 מיליארד ש"ח לפי ההערכות של החברה להגנות ים המלח (מאזן כיל לשנת 2012, באור 24).

אדגיש, כיל לא 'התנדבה' לשאת בהוצאות קציר המלח והיא השיגה הישגים מהותיים עקב הסכמתה לפעילות שהיא היתה מבצעת בכל מקרה. הממשלה לא היתה צריכה להתחייב לממן ולוא גם חלק מעלות קציר המלח, ולא רק מהסיבה שפעילותה של מי"ה היא שיצרה ויוצרת את הסיכון ולכן עליה לשאת בעלויות, אלא מכיון שמפעלי ים המלח היו חייבים לטפל בסוללות ולהתחיל לקצור את המלח מסיבות תפעוליות פנימיות שלהם ללא קשר לסכנות למלונות הסמוכים לבריכה 5.

מאז התחלת הפעילות בבריכה 5, בשנת 1965, עלה גובה הסוללות ומפלס התמיסות בכ- 10 מטר. אלא שהסוללות לא נבנו לעמוד בלחצים הנובעים מכך. וכך אנו מוצאים במאזן כיל לשנת 2010 כי בסוללה שמקיפה את בריכת האידוי של כיל דשנים בים המלח קיים חלחול תמלחות מהבריכה, שפגע בשכבה האוטמת את הסוללה. עקב כך נוצרו חללים בגוף הסוללה ונתגלו סדקים לאורכה. החללים ו/או הסדקים עלולים לסכן את יציבות הסוללה.

 "אם הסוללה תיפרץ, עלולה החברה לאבד את התמיסות בבריכת המלח הגדולה {5 א.פ.} ובתרחיש קיצוני מאד עלולה החברה להפסיד ייצור של עד 1 מליון טון אשלג, על פני שתי שנות ייצור, המהווה כ- 17% מכושר ייצור האשלג הנוכחי". 

לזה יש להוסיף את הנזקים הישירים והעקיפים שיגרמו מהשטפון וההצפה למתקני השאיבה ותשתיות אחרות של מי"ה מפריצת הסוללה הצפונית של בריכה 5.

עוד אנו מוצאים במאזן כיל לשנת 2010"

"לאחר התייעצות עם מומחים בינלאומיים בתחום, נקטה ונוקטת כיל דשנים צעדי תחזוקה שונים לשמירת יציבות הסוללה ולחיזוקה ומקיימת מעקב צמוד כדי לאתר התפתחות כשלים בסוללה. כחלק מהצעדים שננקטים, מבוצע הידוק דינמי לסוללה כחלק מתוכנית הנדסית כוללת לחיזוק יציבות הסוללה וכן יבנה חציץ חדש על מנת להקטין את רמת החלחול מהסוללה למינימום האפשרי".

יש להבחין בין הגבהת הסוללה ובנית החציץ בסוללה המערבית הנמוכה, הסמוכה למלונות, ובין הבעיה הקשה והיקרה בהרבה בסוללה הצפונית, בה הפרש רום הקרקע משני עברי הסוללה מגיע לכ- 10 מ'. החציץ, שהינו קיר שיגומים חדש מפלדה בגובה של כ-30 מטר, צריך להיות מעוגן היטב בקרקע ולהתנשא למלוא גובה הסוללה, ומכאן הבעייתיות הגדולה.

שנתיים אח"כ, במאזן כיל לשנת 2012 נכתב על פרוייקט ייצוב הסוללות, כי ביצוע בניית חציץ חדש במרכז הסוללות התוחמות את בריכה 5 נמשך גם במהלך שנת 2012. מטרת הפרויקט הינה להקטין את רמת החלחול מהסוללה למינימום האפשרי. פרויקט זה כולל הגבהה של הסוללה בכמטר נוסף. בשלב ראשון בוצעו עבודות הידוק דינמי ומילוי הסוללה, כחלק מתוכנית הנדסית כוללת לחיזוק יציבות הסוללה, אשר סתמו את החללים ובשלב השני נבנה חציץ חדש על מנת להקטין את רמת החלחול מהסוללה למינימום האפשרי. היקף פרויקט החציץ מוערך בכ 470 - מיליוני דולר (כ- 2 מיליארד שקל) והוא כולל הגבהה של הסוללה בכמטר נוסף. הפרויקט צפוי להסתיים במהלך שנת 2014.

בעברית פשוטה, אי אפשר להמשיך ולהגביה את הסוללות, אלא בכמטר נוסף, שיספיק עד שנת 2017. כיל חייבת להתחיל ב'קציר' של המלח השוקע בבריכה, משיקולים תפעוליים פנימיים, כדי להגן על בריכת האידוי 5, וכדי למנוע נזקים קטסטרופליים, ללא קשר להסכם הקציר עם המדינה.

בניגוד לזעקת ה'קוזק הנגזל' של ניר גלעד, הסכם קציר המלח אינו משית על כיל עלות נוספת. להיפך, הוא נותן לה מענק נוסף הנאמד בכ- 1.4 מיליארד שקל.