אז מי פה ההיסטרי?

מאת: מריה דשל

רבים נוטים לקטלג את המאבק על יצוא הגז כמאבק בין ליברלים לשמרנים. בין סוציאליסטים לקפיטליסטים , בין שמאל וימין. מעבר לשאלה הגדולה של יצוא כן או לא וכמה, המאבק הזה הוא של כולנו. על דיון ענייני ,שקוף, הגון ואמיתי על ענייניה החשובים של מדינת ישראל. מריה דשל היא חברה בקבוצת האזרחים שמוחים נגד יצוא הגז.היא מגיבה פה למבקריה וחושפת מי הם אותם קבוצת אנשים שבמקום לשבת בספות הולכים להפגין מול בתיהם של סילבן שלום ויצחק תשובה ,מה מטרתם ועל הדרך מנתצת כמה סטיגמות שהודבקו להם.

אז אורי כץ כתב פוסט על ייצוא גז.

שמחתי מאוד, לא רק משום שזאת עוד טיפה בדיון הציבורי על הנושא, אלא כי סופסוף ישנה דעה מאת אדם מתון, שאת אופן הדיון שלו אני מאוד מכבדת, גם אם דעותיו שונות משלי.

לכן התאכזבתי מאוד לגלות שגם הוא לא ניצל מלזלזל בצד השני, אותה רעה חולה שנדמה כי פשתה בקרב חברי התנועה הליברלית - הזרם שבעקביות מכניס את המילה "reason" לרוב החומר שהוא מפרסם, כאילו שיש לאידאולוגיה הזאת מונופול על חשיבה הגיונית. בשמונה חודשים אחרונים, במהלכם לקחתי חלק פעיל במאמץ להביא את נושא הגז לכותרות העיתונות ולדיון ציבורי, נתקלתי בנימת זלזול כמעט בכל שיחה עם מישהו שקשור בצורה זאת או אחרת להשקפה הליברלית. אחרי קריאת מאות עמודים של דוחות, שני כנסים עסקיים, ימי השתלמויות ושעות של נבירה האינטרנט כדי לקבל את תמונת המצב המלאה - אנשים עדיין מרגישים בנוח לפסול את הנימוקים שלי, ללא התעמקות, ולטעון כי אני סתם "ילדודס סוציאליסטית" שלא יודעת על מה אני מדברת ומחפשת על מה להתלהם. ולא רק לי, אלא גם לעשרות אנשים משכילים ומעורבים בנושא, שהשקיעו מאות שעות בלהבין את סוגיית הגז לעומק. ולכן אני תוהה - מאיפה הוא מגיע, הביטחון הזה שכל בן-אדם שצעד ליד הבית של סילבן שלום או יצחק תשובה, הוא "מנותק מההגיון ומהמציאות" או "מאמין שמטרת החיים של סילבן שלום היא למקסם את הרווחים של יצחק תשובה"? מאיפה הידע הנסתר הזה על איך אנחנו תופסים את המציאות ומה אנחנו חושבים?

הדבר המצחיק הוא שעל העניין העקרוני אני ואורי כץ מסכימים: סוגיית הגז היא מורכבת ולא חד-משמעית, אך מאוד חשובה, והחלטה לגביה דורשת דיון מעמיק ומקצועי מלווה בתשומת לב ציבורית, והכי חשוב - נטול לחצים. רק שאורי כץ, כנראה, חושב שדיון כזה היה מתרחש גם אם אותה "חבורה של סטודנטים" לא הייתה מניפה שלטים מול הבית של סילבן שלום. לשיטתו, מספיק שאותה קואליציה של 12 ארגוני חברה וסביבה היתה פונה בשקט ובנימוס לגורמים בכנסת ולשר האנרגיה - והיו פותחים ועדה חדשה.

אפשר רק לנחש מה היה קורה במציאות האלטרנטיבית בה מחאת הגז לא הייתה מתפרצת לרחוב, אני אשאיר את זה לסופרי מד"ב ואגיד את דעתי. אחרי חודשים ארוכים של נסיון להעלות את עניין הייצוא על סדר היום, אני משוכנעת: עם כל הכבוד למודעות בקרב קבוצות מסוימות של אנשים וחברי כנסת שהצלחנו לייצר לפני ההפגנות הגדולות, אם מאות אנשים לא היו יוצאים ומתאספים מול ביתו של סילבן שלום, נושא ייצוא הגז לא היה מצליח לפרוץ לשיח הציבורי כמו שהוא פרץ החודש. הפרוטוקולים של ועדת צמח לא היו נחשפים, ועשרות חברי כנסת לא היו מבקרים בישיבות של ועדת כלכלה שדנו בנושא ייצוא הגז. הדיון תקשורתי היה נשאר קבור במעמקי מדורי הכלכלה, והציבור הרחב לא היה שואל את עצמו מהי ועדת צמח ומהן השלכות מסקנותיה על כלכלת ישראל. סביר להניח שההחלטה על ייצוא היתה מתקבלת באחת מישיבות ממשלה, בין מחלוקת תקציבית אחת לאחרת, והיתה תואמת את מסקנות הועדה עד כדי שינויים מינוריים.

אז מי הם, אותם האנשים שצועדים מדי מוצאי שבת ליד הבתים של "אזרחים פרטיים" שבמקרה אחראיים לגורלו של נכס בשווי מאות מליארדי דולרים? אולי תופתעו לדעת, אבל זה לא "המון זועם" שמושפע מ"הלך רוח אנרכיסטי, יומרני ומתבדל". זאת קבוצת אזרחים מעורבת, מפוקסת ומגובשת, שמבינה שזאת הדרך היחידה שלה לפרוץ את המחסום התקשורתי ולהשפיע על סדר היום הציבורי שבתורו משפיע על סדר היום של מקבלי ההחלטות. גורם לחץ? אין ספק, ואני שמחה לחיות במדינה בה גם לאזרחים מהשורה, ולא רק לבעלי הון, ועדי עובדים וקבוצות כוח אחרות יש אפשרות להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. לחץ מאוזן שכזה הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה להוליד החלטה מאוזנת. ואם מישהו חושב שמפעילי הלחץ הכבד והמשפיע הם אלה שמטרידים את שאול מרידור בהודעות פייסבוק, אז גם הוא, כנראה, לא לגמרי מחובר למציאות הישראלית.

מסרי המחאה נראים לכם פשטניים וחלולים? אני אגלה לכם סוד: המסרים של כל מאבק, ברמת פעילות ציבורית ולא ברמת הדיון המקצועי, אמורים להיות קצרים , ברורים וקליטים, ולi רק כי להקריא פרקים של דוקטורט בכלכלה במגאפון זה לא רעיון מבריק. נכון הוא הדבר, ככל שהמסר הוא קצר יותר - כך הוא פשטני יותר, כוללני יותר ופחות נכון - כי המציאות היא מורכבת מכל סיסמא. מצד שני, ככל שהמסר ארוך יותר, כך גדל הסיכוי שהסובבים, היריבים והתקשורת יסלפו אותו. גם ברמת המסרים הפשטנית הנוכחית, מאז יציאת המאבק לרחובות, מחצית מהעיתונים מדווחים על "הפגנות על תמלוגים", למרות שכל אדם שמתראיין בתקשורת מטעם המאבק מתמקד בייצוא. גם השם "ועדת צמח" לא מופיע באף כתבה כמעט, למרות שהוא מוזכר בעקביות בכל ראיון. זאת בלי להזכיר את יכולת הקסם של הכתבים להפוך מאות פעילים לעשרות, התלהטות רוחות בנוכחות המשטרה להפגנה אלימה, ועוד ניסים ונפלאות.

אז לא, מה שקורה היום ברחובות וברשת זאת לא היסטריה - זאת הדרך היחידה להביא את נושא ייצוא הגז לדיון ציבורי ראוי לו. אותו דיון ציבורי שסוגיית הייצוא לא זכתה לו, לא במהלך ועדת צמח, לא אחרי הגשת המסקנות הסופיות שלה, ולא בחודשים הארוכים בהם המסקנות האלה היו, בתפיסת מקבלי ההחלטות, הדעה המקצועית היחידה והנכונה בנושא ייצוא הגז. והיום, אנחנו שמחים לראות בעיתונים מגוון רחב של דעות על הסוגיה, וכל דעה כזאת משמחת אותי. כי מלבד השאלה על תועלת הייצוא או איסור הייצוא, קיימת שאלה מהותית בהרבה - איך המדינה מקבלת החלטה על גורל המשק האנרגטי שלה? האם על-ידי קומץ מומחים, שקריטריוני בחירתם לא ברורים, שעובדים מאחורי דלתיים סגורות ומסתירים את הכשלים המתודולוגיים הברורים בעבודתם, או שאפשר גם אחרת? ואם יש כמה אנשים שמגזימים, יורים לכיוונים לא נכונים, או חוזרים על הססמאות מבלי להכנס לעובי הקורה - זאת תופעת לוואי שולית ובלתי נמנעת. מי שמשליך ממנה על כל המאבק, על שלל היבטיו המקצועיים והציבוריים, ומנסה להציג אותו כסתם חבורת סטודנטים אנרכיסטים שונאי-עשירים - כנראה שפשוט מחפש תירוץ לפסול את טיעוני הצד השני.

מה היא, אם כן, הבעיה? במילותיו של אורי, הבעיה היא ההיסטריה. רק לא ההיסטריה של הציבור. היסטריה זאת ניבטת ממשפט פתיחה של צמח בפגישתו עם המטה לשמירה על הגז הישראלי: "אם לא יהיה יצוא, לא יהיה לויתן", ומורגשת היטב בדיוני הועדה. ההיסטריה היא במילותיו של ראש איחוד התעשיינים, שלפני שנה התנגד למסקנות ועדת צמח ועכשיו מתייצב מאחוריהן: "אני פוחד שלא יהיה גז לתעשיה ב-2017". אותה ההיסטריה שמתבטאת בכך שחצי מהדיון בועדת הכלכלה האחרונה עסק בשאלה "האם האיום שמאגר לויתן לא יפותח תחת הגבלות חמורות יצוא הוא אמיתי או לא?".

אז הבעיה היא לא בייצוא המאסיבי עצמו - אורי לא התייחס לסוגיה הזאת, וגם אני ארשה לעצמי לא להתייחס אליה, כי מספיק מילים נשפכו כבר משני צידי המתרס על השאלה המורכבת הזאת. הבעיה היא שמדינת ישראל מקבלת החלטה גורלית וארוכת טווח על עתיד משק האנרגיה שלה, כאשר היא מרגישה שמצמידים לה אקדח לראש. בין אם האקדח הזה הוא מדומיין או אמיתי לחלוטין, השפעתו הכבדה על ההחלטות המתקבלות הופכת כל החלטה שמתקבלת בתנאים כאלה ללא לגיטימית. הבעיה היא בכך שיש פה קבוצת כוח - והיא, במקרה, אותה קבוצת כוח שהיא המרוויחה הראשית ממסקנות ועדת צמח - שמחזיקה את משרד האנרגיה ואת גורמי התעשיה בביצים, ומסוגלת לתמרן החלטה אסטרטגית וארוכת טווח על-ידי איום בבצורת אנרגטית בטווח הקצר.

האקסיומות "חייבים ייצוא מאסיבי כדי שיפתחו את לוויתן" ו"למדינה אין כסף להשקיע בפיתוח" חייבות להפסיק להיות אקסיומות. לא רק כי נכונותן מאוד מפוקפקת (אם משרד הביטחון לוקח הלוואות של מליארדים כדי להעביר את בסיסיו לנגב, למה המדינה לא יכולה לקחת הלוואה כדי לפתח מאגר גז שיכול להספיק לה ל-25 שנה? למי יש יותר אפשרויות לגייס 4 מליארד דולר - לחברה פרטים או לממשלת ישראל?) אלא גם כי הם לא נותנים לשיקולים האמיתיים להשפיע על ההחלטה.

אז לי, ביחד עם אורי, נשאר לקוות ליום בו ועדה מקצועית שבה יש ייצוג הולם גם לנציגי הציבור וגם לנציגי חברות הקידוחים, תתכנס ותתמקד בשאלה - מה יהיו ההשלכות של ייצוא על כלכלת ישראל, כאשר דיוניה מתרחשות בשקיפות וללא לחצים. עד אז, כל עוד הלוביסטים של חברות אנרגיה ממשיכים לשרוץ בכנסת ושר האנרגיה מסרב להיפגש עם נציגי המחאה - אני אמשיך להשמיע קולי ברחובות.