לא תיקח בכליך

מחר נחגוג את חג שמחת תורה ובהקשר זה מעניין לבדוק כיצד בתקופת התנ"ך התמודדו עם בעיות עוני ,פערים בחברה ,בשאלת מהי תפקידה של המדינה ומה מכל זה בכלל מיושם היום. רונן וייס חקר חלק משאלות אלה במסגרת תיזת מחקר שערך לתואר שני בכלכלה. הוא משתף את עיקרי דבריו פה.

"הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב"       (ישעיה,נה,פס' 1)

אחת הסוגיות השבות ועולות במחלוקות הכלכליות-חברתיות היא מדינת הרווחה:למעשה במידה רבה המחלוקת נוגעת למהי מידת האחריות של המדינה כלפי אזרחיה ומהם הדברים ההכרחיים המינימליים אותם על המדינה לספק לכל אזרח ללא תנאי.יש שנוהגים להבחין בין מדינת הסעד שבה המדינה מחויבת לספק אך ורק צרכי קיום בסיסיים ביותר (למשל:מזון בסיסי,לבוש מינימלי קורת גג אלמנטרית ועוד) לבין מדינת הרווחה שבה המדינה מספקת שירותים נרחבים יותר מעבר לצורכי הקיום כגון השכלה לכל (לעתים גם ההשכלה הגבוהה ניתנת בחינם),שירותי בריאות ממשלתיים נרחבים,ביטחון תעסוקתי ועוד.בחינה של כמה חוקים מקראיים הנוגעים לסוגייה של סיפוק צורכי הקיום של העניים יכולה לתת רמז לדרך בה התנ"ך מתמודד עם נושא זה.                                                                                

"שיכחה ולקט ופאת עבר" (באהבתנו/ מילים:יהודה עמיחי,לחן ועיבוד:יהודית רביץ) 

החוקים המקראיים הידועים והמוכרים ביותר שמטרתם לספק מזון לעניים הם החוקים שנהוג לכנות בשם: לקט ,שכחה,פאה.חוקים אלה מייעדים חלק מתוצרת השדה לעניים על ידי הפקעתם מבעל השדה:                                 

 "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט:וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם"
(ויקרא,יט,פס' 9-10)

בפאה הכוונה היא ככל הנראה לתוצרת שבשולי השדה ובלקט ושיכחה מדובר כנראה בתבואה שנפלה או נשכחה בעת הקציר.בכל מקרה הכוונה ברורה-לייעד חלק מתוצרת השדה לעניים.חוקים אלה מוכרים לרובנו לא רק בזכות עצמם אלא כנראה אף יותר בזכות יישומם,והכוונה כמובן לרות המואבייה המלקטת אחרי הקוצרים של בועז (רות,פרק ב).חוקים אלה חוזרים פעם נוספת כמעט במדויק בויקרא פרק כג,פס' 22 ובשינויי נוסח קלים בספר דברים (דברים,כד,פס' 19-21). לחוקים אלה מצטרפים חוקים נוספים עם מטרה זהה:על פי ספר שמות תוצרת השדה בשנת השמיטה (השנה השביעית) מיועדת לעניים,עניין המתיישב יפה עם כך שאין קציר של התבואה בשנה זו ולכן אין אספקת מזון לעניים על ידי לקט שכחה ופאה.לכך יש להוסיף את מעשר העני שמקדיש עשירית מתבואת השדה של כל שנה שלישית לעניים (לוי,גר,יתום ואלמנה):                                                                                                                          

"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך:ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים,יד,פס' 28-29,מופיע עם שינויים קלים פעם נוספת בדברים כו,פס' 12-15).

למעשה,ניתן להתייחס גם למעשר הלוי כחלק מהמערכת שנועדה לספק מזון לעניים,וזאת למרות שהוא מיועד רק ללויים ולא לכל העניים,וזאת בגלל שהתוצאה היא שישאר יותר מזון לעניים שאינם לויים-כך למשל חוקי הלקט,שכחה ופאה יותירו יותר מזון לעניים שאינם לויים.הלויים בתנ"ך,יש לזכור,הם עניים מעצם הגדרתם,וזאת בגלל היותם חסרי קרקע (ענין שבחברה חקלאית כמעט בהכרח גורם לעוני) והקדשתם לעבודת האל.                                                                                                                                                              

גמישות אספקתית                                                                                                                                                

בכלכלת ימינו נהוג לדבר על 'גמישות תעסוקתית',או 'גמישות בשוק העבודה',כאשר בדרך כלל הכוונה במושגים אלה היא בסופו של דבר ששוק עבודה גמיש משמעותו שוק עבודה בו המעסיק יכול לפטר עובדים בקלות.ככל שניתן לפטר יותר בקלות עובדים כך הכלכלנים יגדירו את שוק העבודה כיותר גמיש ולהיפך ככל שיותר קשה.אותו עקרון חל גם על רגולציות נוספות כמו שכר מינימום ועוד.אכן ענין מרכזי וחשוב הוא באורתודוקסיה הכלכלית המקובלת כיום לאפשר את השוואת ההיצע והביקוש לצורך הבטחת היעילות.מתקבל הרושם שגם בתנ"ך היתה מודעות למושג הגמישות הנדרשת להבטחת התאמת ההיצע והביקוש,אם כי מנקודת מבט שונה.המשותף למערכת החוקים המקראיים שהוזכרו קודם (לקט,שכחה,פאה,שמיטה,מעשר עני) הוא שהם חוקים בעלי מטרה זהה-לספק מזון לעניים.מכנה משותף נוסף של חוקים אלה הוא שהם עשויים שלא להספיק לצרכי הקיום של העניים,וזאת בגלל שהם מייעדים כמות נתונה של מזון לעניים, והכמות אינה מגיבה לכמות הנדרשת על ידי הנזקקים,או בניסוח אחר: אינה מגיבה לביקוש.מתקבל הרושם שבתנ"ך גילו מודעות לבעיה ולכן אנו מוצאים חוק נוסף בו (ככל שניתן לשפוט)הכמות המופקעת מבעלי השדות מתאימה עצמה לצורכי הקיום של העניים,ובניסוח אחר: ההיצע מתאים עצמו לביקוש.זהו חוק קצר שעשוי להיות עם השלכות מרחיקות לכת ביותר:                                                                            

 "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן:כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך" (דברים,כג,פס' 25-26).                                                           

בקצרה,חוק זה מתיר לאכול מתוצרת שדה לא שלך,אך אוסר לקחת מתוצרת השדה בכלים. תוצאה סבירה של חוק זה היא לאפשר לאדם לאכול במקום ככל הדרוש לקיומו,ואם אכן כך הם פני הדברים אז היקף ההפקעה בחוק זה אינו מוגבל.רולנד דה-וו ניסח זאת כך:"זכותו של כל עובר דרך לשבור את רעבו בחצותו שדה או כרם" (חיי יום יום בישראל בימי המקרא,פרק אחד עשר,1). למעשה,בחברה חקלאית להיתר שכזה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת: במצבים קיצוניים של עוני נרחב בעל השדה בעצמו עשוי להישאר עם תוצרת מעטה.זו מעין גישה של סולידריות חברתית בנוסח 'כולם בסירה אחת'- במצוקה קשה כולם יתחלקו בסבל.אפשר לטעון שלבעל השדה יש אפשרות לגדר את השדה,ועל ידי הגידור למנוע את לקיחת התוצרת מהשדה-אלא שבהקשר המקראי קשה לקבל את טענת הגידור וזאת בגלל שגידור השדה מונע אפשרות לקיים לא רק את חוק היתר האכילה בכרם/שדה אלא באותה מידה הוא מונע גם את קיום שאר החוקים הנוגעים להשארת מזון לעניים,ובמיוחד גידור סותר כנראה את קיום חוקי הלקט,שכחה ופאה.למעשה,מדובר גם כנראה באנכרוניזם שמייחס את תופעת גידור השטחים הציבוריים והדחיקה שראשיתה בימי הביניים ועיקרה במאה ה 18 והלאה במסגרת התהליכים שהובילו למהפכה התעשייתית לתקופה קדומה בהרבה.                                                                                                     

גישה חברתית כלכלית מקראית?

לא,אין כאן יומרה לקבוע מהי הגישה הכלכלית חברתית של התנ"ך,בודאי לא במסגרת הקצרה כאן.אבל כן נשתמש בטכניקה המוכרת של הקבלה לגישות התואמות בחלקם לנושאים שהוזכרו קודם,וזאת כדי לקבל פרספקטיבה מסוימת להשוואה והבנה טובה יותר-גם של חוקי המקרא ולמעשה גם של התפיסות שמשמשות לצורך ההשוואה. נתחיל בתומס אקווינס ((Thomas Aquinas,1225-1274) ,בהקשר הנוכחי דמות חשובה במה שנהוג לכנות

Early Economic Thought, שעוסק בשאלה האם ישנם מצבים בהם מותר לקחת מרכושו של אדם אחר-ותשובתו שבמצב של צורך (דחק) זה מותר כי הצורך הופך את כל הרכוש לרכוש ציבורי: 

"Whether it is lawful to steal through stress of need?..in cases of need all things are common property,so that there would seem to be no sin in taking another's property,for need has made it common [Summa Theologica,IIa-IIae,Q.66.a.7] 

כפי שראינו,גישה זו של אקווינס מקבילה בנקודות מסוימות לגישה שעלתה מניתוח החוקים המקראיים בכך שצורך קיומי מביא להיתר לקחת מרכושו של אדם אחר. אדם סמית- שבעיני רבים נחשב לאב המייסד של הכלכלה-מתייחס גם הוא לנושא של חלוקת תוצרת האדמה בין העשירים לעניים:

                                                                                                                                   "The rich..Are led by an invisible hand to make nearly the same distribution of the necessaries of life,which would have been made,had the earth been divided into equal portions among all its inhabitants…when providence divided the earth among a few lordly masters,it neither forgot nor abandoned those who seemed to have been left out in partition.These last,too,enjoy their share of all that it produces.." 

(Adam Smith,The Theory Of Moral Sentiments,Part IV,Chapter 1,10)                                              

ניתן לראות שבמסגרת הניתוח של תיאורית המוסר שלו סמית מאמין ביד נעלמה שתביא לכך שהעשירים בסופו של דבר יובלו לחלוק בתוצרתם עם העניים (זהו השימוש הפחות מוכר של סמית במושג היד הנעלמה),התנ"ך לעומת זאת,כפי שראינו קודם,סומך על היד הגלויה-רגולציה,או חוק מקראי בהקשר הנוכחי.

"Rome,like most of the other ancient republics,was originally founded upon an agrarian law,which divided the public territory in a certain proportion among the different citizens who composed the state.The course of human affairs..deranged this original division,and frequently threw the lands,which had been allotted for the maintenance of many different families into the possession of a single person….the greater part of the citizens had no land,and without it the manners and customs of those times rendered it difficult for a freeman to maintain his independency.In the present times,though a poor man has no land of his own,if he has a little stock,he may either farm the lands of another,or he may carry on some little retail trade…." (Adam Smith,An Inquiry Into The Nature And Causes Of The Wealth Of Nations,Book IV,Chapter VII,Part I)

 בציטוט המובא,אדם סמית מזכיר את רומא כדוגמא לכך שבימי קדם חסרי הקרקע התקשו לדאוג לצורכי קיומם ולכן התקשו להישאר בני חורין,מה שמביא לאפשרות שייתכן שאין זה מקרי שבתנ"ך באותו פרק ובסמיכות לחוק המתיר אכילה בשדה (ואוסר לקחת בכלים) מופיע גם חוק האוסר להסגיר עבד אל אדוניו (דברים,כד,פס' 16-17).בהמשך סמית גם מזכיר שבתקופתו (הספר Wealth Of Nations פורסם לראשונה ב 1776) ישנם מקרים בהם מותר לפגוע בזכות הקנין של בעלי הקרקעות,כמו הזכות של חסרי הקרקע לעבד גם קרקע שאינה שלהם במצבים מסוימים,מה שמראה לנו כי בכל תקופה החברה קובעת לעצמה בחוקים או בנורמות מהם התנאים ומהו האופן בו מתאפשרת פגיעה בזכויות בעלי הקרקע לטובת חסרי הקרקע.


פאת עבר-בהחלט לא הווה                                                                                                                                                
מה המוסר השכל או התובנות לימינו אנו? הבדלים רבים קיימים בין ההקשר והתקופה בה נכתבו חוקי התנ"ך לתקופה בה אנו חיים ולכן גם קשה במיוחד לקבוע מסקנות.אבל כאשר בכל זאת מנסים להקביל את המחלוקת של ימינו בנושא מדינת הרווחה והיקפה עם חוקי התנ"ך,יש לזכור לפחות הבדל עיקרי אחד: כיום אנו חיים בחברת שפע,בה לרבים מהאזרחים יש עושר הרבה מעבר הדרוש לקיום.חוקי התנ"ך,לעומת זאת,נכתבו בתקופה של חברה חקלאית, בה רוב התושבים חיים קרוב לסף הקיום. זהו הבדל מרכזי שיש לזכור כאשר מנסים להגיע לתובנה מהי הגישה החברתית המשתקפת מחוקי המקרא ולנסות להקביל אותה לגישות של ימינו.למעשה,לא רק הסביבה הכלכלית השתנתה מאז ימי התנ"ך אלא גם היהדות של זמננו השתנתה במידה רבה: למעשה ניתן לומר שכל החוקים שהוזכרו כאן איבדו את משמעותם המעשית בהלכה היהודית הנהוגה בימינו,ובכך הם חולקים גורל משותף עם רוב חוקי התנ"ך.מה שנותר,אם בכלל,הוא מעין מעשים סמליים,זכר לימי עבר-הפרשת מעשרות סימלית,למשל. או כמו שנאמר בשיר "אהבתנו" של יהודה עמיחי : "כי הטקס הוא אשר נשאר."

http://www.youtube.com/watch?v=J25E7LMRKsc

רונן וייס נולד ומתגורר במושב בית יצחק שבעמק חפר. לאחר השירות הצבאי סיים תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת בן גוריון בנגב   ולאחר מכן המשיך לתואר שני בכלכלה באוניברסיטת בר אילן.רונן השלים את תיזת המחקר לתואר שני בכלכלה בנושא 'ניתוח כלכלי של חוק היובל המקראי' באוניברסיטת בן גוריון בנגב .ב 6 שנים האחרונות עובד רונן כמורה לכלכלה בבית ספר תיכון.