"קציר המלח בים המלח" או איך מתחמנים את הממשלה והציבור?

מאת: אמנון פורטוגלי

אמנות ההסברה של יחצני כי"ל: כיצד עלות פרויקט שהוא בגדר אינטרס כלכלי טהור של כי"ל  נפל פתאם על כתפי הציבור בטענה שמדובר באינטרס ציבורי מובהק?

 מאז פורסם המאמר "כיצד גרמה כיל למדינה להעניק לה 1.4 מיליארד ש"ח בלי סיבה", ב12 לאוגוסט 2014, פורסמו המסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי השניה, חוות הדעת שמסרה כיל לועדה והצטבר מידע נוסף בנושא. המאמר הנוכחי בא לעדכן את התמונה.

תהליך ייצור האשלג במפעלי ים המלח מבוצע בבריכות אידוי גדולות, שנבנו באגן הדרומי הרדוד. תמיסות ים טריות נשאבות מהאגן הצפוני של ים המלח באמצעות תחנת שאיבה לבריכת מלח ראשית – בריכה 5, ששטחה כ-80 קמ"ר (כמחצית משטח ים כנרת) ועומקה הממוצע הינו כ- 2 מטרים. בבריכה זו שוקע בעיקר מלח הבישול (נתרן כלורי – NaCl), המצטבר על קרקעית הבריכה בשיעור של כ- 20 ס"מ מדי שנה וגורם לעליה מקבילה במפלס המים. דבר המחייב את הגבהת הסוללות סביב הבריכה כדי לשמר גובה תמיסה נדרש. להגבהת הסוללות נדרשים חומרי מילוי, הנכרים כיום בשתי מחצבות: בשפך נחל צין ובשפך נחל חימר, המספקות מדי שנה כ- 200.000 קוב חומר.

בשנת 1965, עם הכנסת בריכת האידוי מספר 5 בסדום לפעילות, הנהלת המפעל היתה צריכה לדעת, וב- 1971 היה ידוע בברור, כי המלח השוקע בקרקעית הבריכה, יעלה את מפלס המים בבריכה מדי שנה בגובה של כ- 20 ס"מ. כבר אז היה צריך להחליט אם ל'קצור' (לאסוף) את המלח השוקע בתחתית הבריכה, או לא לאסוף, מה שיחייב את הגבהת הסוללות. הוחלט, ככל הנראה במחדל, לא ל'קצור' את המלח. קציר המלח משמעו הוצאת המלח המצטבר בכל שנה בקרקעית בריכת האידוי 5 והגורם לעליית מפלס הבריכה.
הסיבה ל'החלטה' זו היתה כלכלית. לקציר המלח היתה עלות ברורה וגבוהה יחסית, ומצד שני החומר לסוללות היה זמין באזורי הנחלים הסמוכים לים המלח וללא כל מחיר למפעלי ים המלח עקב תנאי הזיכיון. וככל הנראה אף אחד מהנוגעים בדבר לא ראה מעבר למספר השנים הבאות. בהחלטה זו, כיל החצינה אל הציבור את הנזקים והסיכונים שהיא יצרה, וממשיכה ליצור.

ה'כדאיות' בהגבהת הסוללות בהשוואה לקציר המלח נמסרה ע"י כיל בשני מסמכים לועדת ששינסקי השניה. 'עמדה משפטית מטעמה של כימיקלים לישראל בע״מ' שנכתבה ע"י משרד תדמור ושות עו"ד ב- 4 לנובמבר 2013, ו"חוות דעה משפטית לוועדה לבחינת המדיניות לגבי חלק המדינה המתקבל בעד השימוש של גורמים פרטיים במשאבי טבע לאומיים" של פרופ' גבריאלה שלו מנובמבר 2013.  עלות הגבהת הסוללות נאמדת בכעשרה מיליון דולר בשנה, הרבה פחות מעלות קציר המלח .
כך מופיע בדוח תדמור בסעיף 64: "צרכי הפעילות של כיל דרשו (ועודם דורשים) אך ורק הגבהה של הסוללה המקיפה את הבריכה ב-20 סנטימטרים בשנה". דוגמה מצויינת לחצי אמת, שכן הבעייה היא שאי אפשר להמשיך ולהגביה את הסוללות. ובסעיף 72: "שכן אילולא היו מוקמים בתי המלון, ניתן היה להסתפק בהגבהת הסוללות לשנים רבות, ללא צורך בביצוע קציר מלח, (הדגשה שלי). דוגמה נוספת לחצי אמת, אם לא הטעייה בוטה, שכן הבעייה היא שאי אפשר להמשיך ולהגביה את הסוללות לשנים רבות.
ובחוות הדעת של פרופ' גבריאלה שלו, סעיף 185: "אלא שעלות פרויקט קציר המלח גבוהה לאין שיעור מעלות הגבהת הסוללות ב 20- ס"מ בשנה, כפי שנהגה מי"ה (מפעלי ים המלח) בעבר." מעניין השימוש במילים "כפי שנהגה מי"ה בעבר ", שהרי אנו מדברים על העתיד מהיום והלאה, וכיל לא יכולה להמשיך להגביה את הסוללות (כככל הנראה מעבר ל- 2017) בגלל סכנת פריצה שלהן. עושה רושם שכיל לא מסרה לשני המומחים שלה את מלוא האמת.
גם עו"ד אבי ליכט המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (כלכלי-פיסקאלי) כותב בחוות הדעת המשפטית שלו 'ביצוע פרוייקט הגנות ים המלח ומימונו' מ-4 לספטמבר 2011, כי: "מטעמים הנדסיים לא ניתן להגביה את הסוללות ללא סוף", ו-"הגבהת הסוללות אף מגדילה את החשש לפריצת מים דרכן באופן שעלול לגרום לנזק רב ואולי אף סכנה לחיי אדם".

הגבההת סוללה בים המלח -צילום: חברת התשתית אוליצקי

חשוב לציין שבמפעלי האשלג בירדן של חברת APC , שגם הם המייצרים אשלג בשיטת של אידוי סולרי בבריכות אידוי שנבנו בסמוך לבריכות של מפעלי ים המלח, קוצרים את המלח מבריכת האידוי מיום ההפעלה הראשון מזה כשלושים שנה משיקולים תפעוליים.

כתוצאה מעליית מפלס המים בבריכה 5 ומההחלטה בעבר של מפעלי ים המלח שלא לקצור את המלח, ובמקום זה להגביה את הסוללות, נוצרו שתי בעיות חמורות:
· סכנה הולכת וגוברת ליציבות עד קריסת הסוללות.
· סכנה להצפת בתי המלון בחמי זוהר ובעין בוקק שלחוף ים המלח.

הסכנה לשלמות הסוללות אינה תיאורתית, מפעלי ים המלח היו לבטח מודעים לשני אירועי קריסת סוללות במפעל האשלג הירדני. הראשונה במרץ 2000, המתוארת כלהלן:

On March 22nd 2000, 4:30 PM, when the quantity of brine reached 56 M m³, a breach

occurred in dike 19 which caused about 2.3 km to collapse. The brine flowed back to the

Dead Sea in 30 minute 

הקריסה השניה קרתה בשנת 2005 סמוך לגילוי החללים והסדקים בסוללה במפעלי ים המלח. הנזק מקריסה זו נאמד בכ-500 מיליון דולר.

כבר בדוח התקופתי לשנת 2005 כיל מדווחת כי: "באחת מסוללות בריכות האידוי של כיל דשנים בים המלח קיים חלחול תמלחות. כיל דשנים, על בסיס התייעצות עם מומחים בינלאומיים בתחום, נקטה ונוקטת צעדי תחזוקה שונים לשמירת יציבות הסוללה (הדגשה לא במקור).

במאזן כיל לשנת 2010 הדיווח חמור יותר: "בסוללה שמקיפה את בריכת האידוי בים המלח קיים חלחול תמלחות מהבריכה, שפגע בשכבה האוטמת את הסוללה. עקב כך נוצרו חללים בגוף הסוללה ונתגלו סדקים לאורכה. החללים ו/או הסדקים עלולים לסכן את יציבות הסוללה.....אם הסוללה תיפרץ, עלולה החברה לאבד את התמיסות בבריכת המלח הגדולה (הדגשה לא במקור) ובתרחיש קיצוני מאד עלולה החברה להפסיד ייצור של עד 1 מליון טון אשלג, על פני שתי שנות ייצור, המהווה כ- 17% מכושר ייצור האשלג הנוכחי". שווי מיליון טון אשלג כיום נאמד בכ-290 מיליון דולר.
לזה יש להוסיף את הנזקים הישירים והעקיפים שיגרמו מהשטפון וההצפה למתקני השאיבה ותשתיות אחרות של מפעלי ים המלח מפריצת הסוללה הצפונית של בריכה 5.

כאמור המצב היה חמור ומפעלי ים המלח נדרשו לפרוייקט ענק לחיזוק הסוללות, הכולל בניית "חציץ חדש על מנת להקטין את רמת החלחול מהסוללה למינימום האפשרי". החציץ, שהינו קיר שיגומים מפלדה בגובה (בעומק) של כ-30 מטר, צריך להיות מעוגן היטב בקרקע ולהתנשא למלוא גובה הסוללה. הפרויקט כולל הגבהה של הסוללה בכ 1 - מטר נוסף מעל גובהה בשנת 2012. הגבהה זו צפוייה להסתיים עד סוף שנת 2014.  פרוייקט בנית החציץ ושיגומי הפלדה מתוארים ונראים בסרטונים כאן כאן וכאן ב-YouTube

היקף פרויקט החציץ מוערך בכ 470 - מיליוני דולר והסתיים כמעט כולו בשנת 2013.

בעברית פשוטה, אי אפשר להמשיך ולהגביה את הסוללות אלא בכ 1 - מטר נוסף (משנת 2012), שיספיק עד 2017. כיל חייבת כבר עכשיו להתחיל ב'קציר' של המלח השוקע בבריכה משיקולים תפעוליים פנימיים כדי להגן על בריכת האידוי 5 וכדי למנוע נזקים קטסטרופליים, ללא קשר להסכם הקציר עם המדינה.

לכיל ולמפעלי ים המלח היה ויש אינטרס עצום למקד את הדיון בנזקים לבתי המלון ולתיירות ולהפחית ולסלק מסדר היום את הדיון באפשרות ובסיכוני קריסת הסוללות. כיל הצליחה במשימה זו בצורה מושלמת ותשומת הלב הממשלתית והציבורית התמקדה רק בנזקים למלונאות ולתיירות תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהסכנה ליציבות הסוללות.

לדוגמה, חוות הדעת המשפטית של עו"ד אבי ליכט שהוזכרה לעיל 'ביצוע פרוייקט הגנות ים המלח ומימונו' מ-4 לספטמבר 2011, מתמקדת בנזקים למלונאות ולתיירות (סעיפים 70 -32). רק בסוף הדוח, בסעיף 114, יש איזכור קלוש לסיכוני הגבהת הסוללות: "מטעמים הנדסיים לא ניתן להגביה את הסוללות ללא סוף", ו-"הגבהת הסוללות אף מגדילה את החשש לפריצת מים דרכן באופן שעלול לגרום לנזק רב ואולי אף סכנה לחיי אדם". אבל חוות הדעת מסתפקת באיזכורים אלו ואינה מרחיבה על הסיכונים ליציבות הסוללות, הנוכחיים והמיידיים, ועל התוצאות הקשות מקריסתן, ואין התייחסות לקריסת הסוללות במפעל האשלג הירדני שהיו ידועים בעת כתיבת חוות הדעת.

גם דברי ההסבר להצעת ההחלטה של הממשלה בנושא מ-28 לדצמבר 2011, ותזכיר הצעת החוק בנושא שפורסם ב-19 לאוקטובר 2014, מפרטים את הסיכונים למתחם התיירותי באזור עקב עליית מפלס בריכה 5. בין השאר: הצפת השטחים שממערב לבריכה, והחלחול בתת הקרקע מתחת ליסודות המבנים והתשתיות, שהפכו לאיום ממשי על בתי המלון. וכן הסיכון שהולך וגובר עקב עליית המפלס על תשתיות לאומיות ואזוריות מסוגים שונים המצויות באזור כמו: כביש 90, קווי חשמל ותקשורת, קווי אספקת מים וביוב ומערך הניקוז הטבעי של האזור. אבל לא נמצאת בהם מילה וחצי מילה על הסיכונים ליציבות הסוללות. וכמובן שבשתי חוות הדעת שכיל מסרה לועדת ששינסקי השנייה (עו"ד תדמור, ופרופ' שלו) אין שום איזכור לסכנת פריצת הסוללות, ולקריסת הסוללות במפעל האשלג הירדני.

בעניין 'קציר' המלח מבריכה 5 ,כיל הצליחה בצורה מלאה במסע הלחצים שלה, וגם באסטרטגית המיסגור שלה – מיקוד הדיון בנזקים לבתי המלון ולתיירות. כיל מציגה את 'הסכמתה' לשאת ב-80% מההוצאות הנדרשות לקציר המלח, בסך כ- 5.6 מיליארד שקל, כויתור עצום מצידה. אלא שהסכם קציר המלח אינו משית עליה עלות נוספת, להיפך, הוא נותן לה מענק נוסף הנאמד ביותר ממיליארד שקל.
נוצרה קרקע נוחה לפעולה עבור אלה שמבקשים לגזול, ומתפנה מרחב מוגן מביקורת ציבורית, עבור אלה שדואגים לאינטרסים האישיים שלהם על חשבון הציבור. אז מה קרה עד כה בזמן שנלחמנו בחזית, בעורף ובאולפנים?
לפניכם לקט."כיל לא 'התנדבה' לשאת בהוצאות קציר המלח והיא השיגה הישגים מהותיים עקב הסכמתה לפעילות שהיא היתה מבצעת בכל מקרה.

אין כאן שום ויתור מצד כיל/מפעלי ים המלח, וכיל לא 'התנדבה' לשאת בהוצאות קציר המלח והיא השיגה הישגים מהותיים עקב הסכמתה לפעילות שהיא היתה מבצעת בכל מקרה. הממשלה לא היתה צריכה להתחייב לממן ולוא גם חלק מעלות קציר המלח. הן מהסיבה של הפנמת הסיכון על ידי מי שיצר אותו ובעיקר מכיון שמפעלי ים המלח היו חייבים לטפל בסוללות ולהתחיל לקצור את המלח מסיבות תפעוליות פנימיות שלהם כדי להגן על הבריכה וכדי למנוע נזקים קטסטרופליים. ללא קשר לסכנות למלונות הסמוכים לבריכה.

הסיבה העיקרית לכך היא שאין יותר אפשרות כלכלית ומתעוררות בעיות טכניות קשות להמשיך ולהגביה את הסוללות התוחמות את בריכה 5 ומפעלי ים המלח חייבים לעבור לקציר המלח השוקע בבריכה.בדיוק כמו שעושים במפעלי האשלג APC בצד הירדני של ים המלח, הפועלים גם בדרך של אידוי סולרי והמבצעים קציר מלח מזה כשלשים שנה מטעמים תפעוליים. 

בניגוד לזעקת ה'קוזק הנגזל' של מפעלי ים המלח, הסכם קציר המלח אינו משית עליה עלות נוספת, להיפך, הוא נותן לה מענק נוסף הנאמד ביותר ממיליארד שקל. מתנה זו מצטרפת לשורת המתנות היקרות ערך שהעניקה מדינת ישראל למפעלי ים המלח כמו "מכתב השרים" מיום 11.1.95 בו הובטח שלא להעלות את שיעור התמלוגים ל-10%, כקבוע בחוק הזיכיון, עד שנת 2010; אי-תשלום היטל ההפקה על המים ששואב מפעלי ים המלח; אי גביית חוב דמי חכירה לרשות מקרקעי ישראל בסך 20 מיליון שקל; מס החברות המופחת שמשלמת מי"ה (12%-16% במקום 26.5% כמקובל כיום).

אבל זה לא סוף הסיפור. עם פרסום מסקנות ועדת ששינסקי השניה ב-20 באוקטובר, מתברר שאנשי כיל הצליחו לסחוט מהלימון של קציר המלח עוד הטבה הנאמדת בכ-800 מיליון שקל. על פי ההמלצות, (א.6 הוראת מעבר), "הוועדה מוצאת לנכון להמליץ כי תחולת המלצותיה בכל הנוגע למי"ה (מפעלי ים המלח א.פ.), תהיה החל מ- 1.1.2017, ולא באופן מיידי, כפי שממליצה הוועדה לגבי יתר משאבי הטבע. זאת, בין היתר, כדי למנוע טענות של מי"ה אודות הפרת הסכם הקציר ועל מנת להביא לביצוע ההשקעות הנדרשות לפרויקט קציר המלח."

נקווה שכאשר ההמלצות יגיעו לכנסת לחקיקה, חברי הכנסת ידעו לעמוד בלחצים ובאיומים של כיל ולתקן את המעוות. כך שההמלצות הסופיות של ועדת ששינסקי יחזרו לפחות למתווה של המלצות הביניים וכיל תישא במלוא הוצאות קציר המלח.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר