אין אינדיקציה גדולה יותר לכשלון המאבק החברתי הנוכחי,מהעובדה שאחרי חודש וחצי מפרוץ המחאה הנושא המרכזי בתקשורת ובשיח הציבורי הוא דפני ליף והשירות הצבאי. זה לא מיקרי: ניהול מאבק חברתי ללא מטרות ברורות משאיר ריק (ואקום) שעליו משתלטת התקשורת ומובילה הממשלה, וכשנותנים לחתול לחלק את השמנת התוצאות של מהלך זה ידועות מראש.
באתר זה פעם אחרי פעם התראנו כי מהלך של מחאה חברתית שלא כולל מטרות ברורות סופו להכשל. אנחנו רגע לפני האופוריה של הפגנות הענק במוצאי שבת,אני מניח שנמשיך אפילו להתבשם מהצלחתה אולי עוד כמה ימים לאחר מכן אבל בשורה התחתונה, הצלחת המחאה תסתכם בעצם קיומה ושינוי השיח הציבורי שבא בעקבותיה לכיוון נושאים חברתיים אך לא בצעדים אמיתיים ומשמעותיים שבאמת יקדמו אותנו לשם, לפחות עד סבב המחאות הבא שיהיה קשה הרבה יותר.
מטרות
מאבק חברתי ללא מסמך המפרט את הדרישות ואיך להשיג אותן משאיר ריק עצום והופך אותו ללא יותר מסתם מאבק להוצאת תסכול. המצב נהיה עד כדי כך מגוחך שבמקום שהנושאים שידונו במחאות הוא איך לפרק מונופולים מפלצתיים, דנים באיזה שיר ישיר שלמה ארצי ולמה אין זמרים מזרחיים במאבק.
מאבק חברתי ללא יעדים מוגדרים הופך באופן מוזר ומוטעה את הצעדות כיעד המרכזי של המחאה- אי אפשר יהיה להוציא לנצח שבוע אחרי שבוע עשרות ומאות אלפי אזרחים בלי מטרה במיוחד כשמדובר בישראלים שהכורסה בסלון אהובה עליהם כאילו היתה בן משפחה וגם אחרי ששלמה ארצי כבר הופיע (נועם שליט הוא כנראה לא מספיק אטרקטיבי).
השארת הריק העצום הזה של מאבק חברתי נטול מטרות ספציפיות מעבירה את ההובלה מהעם שנשאר עם הססמאות ,לתקשורת שקובעת את סדר היום עם מגוון רחב של שטויות צהובות חסרות משמעות שסוחפות את כולם: לדפני ליף יש מחלת נפילה? שרון גל היה בסדר ששאל אותה אם למה היא לא עשתה צבא? כמה באמת ישנים באוהלים? אריק אינשטיין יבקר במאהל? והשטויות האלו ימשיכו ויתעצמו ככל שהריק הזה ישאר.
גם הממשלה לא טומנת ידה בצלחת וממנה ועדה מטעמה שבין אם כוונותיה כנות או ובין אם לא , נקבעה פה עובדה שלדעתי הכריעה את המאבק: הממשלה היא שמובילה את הפתרון וכשממשלה מובילה את הפתרון נקבל חוקים שהם "כאילו" בעדנו וכלכם מוזמנים לקרא את המאמר שמתאר את אחד הסעיפים השערוריתיים של "הפתרון המרכזי" לבעית הדיור בחוק הוודלים ,שמשום מה כל התקשורת ללא יוצא מהכלל במכוון או שבלא התעלמה ממנו.
מנהיגות וניהול מאבק
אומרים על הישראלי הממוצע שהוא יזם נהדר אבל מנהל גרוע. אני חושב שדפני ליף וחבריה נכנסים לקטגוריה הזו.
דפני ליף עשתה צעד שיכנס להיסטוריה כשיזמה את המאבק ועל כך מגיעות לה כל המחמאות. בראיונות סותרים היא מציגה עצמה פעם כמנהיגה ופעם כלא. בפועל היא מנהיגה לכל דבר, היא זו שבסופו של דבר מכריעה במסיבת עתונאים אם חוק הוודלים הוא קביל או לא , אם טרכטנברג זו ועדה שראויה לשיתוף פעולה והיא זו תכריז על הצעדה הבאה. חסר משהו אחד : מה המטרות? וגם כאן פעלה ליף בשיתוף עם שאר המאהלים וגורמים מקצועיים לגבש נייר עמדה ופה היא גם נפלה. פרסום נייר כזה היה מפצל את המאבק אבל אי פרסום יפיל אותו. מנהיג אמיתי צריך לדעת לנווט,להוביל ולעבוד גם מול מתנגדים ,הרי עם קואליציה של 100% על כלום גם אי אפשר להשיג כלום. דפני ליף (וגם מן הראוי לציין שגם שאר מנהיגי המאבק) נמנעה או חששה מלקבל החלטה כנראה כדי למנוע פיצול וכשקיבלה אותו זה היה בבחינת מעט מידי ובעיקר מאוחר מידי.
אם נהיה הוגנים קשה לבוא לליף בטענות, גם למנהיג מלידה אבל חסר ניסיון לא היה סיכוי להוביל בהצלחה מהיום למחר מהפכה בסדר גודל ומורכבות כזו. מה שכן ירשם לחובתה היא העובדה שלא פינתה את הדרך למישהו שכן יכול להנהיג. אני לא מוציא מכלל אפשרות שגם יתכן שלא קיים אחד זמין כזה אך מעולם ,באופן פומבי לפחות, היא לא הביעה שום נכונות למהלך מהסוג הזה ושמרה בקנאות על מנהיגותה על חשבון המאבק.
הישגי המחאה הנוכחית ומה הלאה?
למחאה הישגים בילתי מבוטלים - לראשונה נשבר מחסום "האזרח האדיש" וחל שינוי בשיח הציבורי שעבר להיות חברתי ,למעשה פה נשתלו הזרעים לסבבי המחאות הבאים שיהיו הרבה יותר קשים.
עד אז ועדת טרכטנברג תמליץ מה שתמליץ והממשלה תאשר מה שבה לה תוך כדי השמעת קולות של אכפת לי ובכל מקרה ההישג מהבחינה הזו היא שהממשלה הבאה כנראה תהיה חברתית יותר או לפחות תעשה רושם כזה.
הישג נוסף יהיה עליית כוחו של האזרח- הצלחת חרם הקוטג' עשויה לעודד חרמות נוספות בעתיד.
הבעיה שכל השינויים הללו הם שינויים קוסמטיים ובכאן נמצאת החמצת המאבק הנוכחי. עד שהשיטה הכלכלית לא תשונה או שעד שצעדים אמיתיים לא ינקטו בתוך השיטה הקיימת, אנחנו נקבל צדק במקום אחד על חשבון קיפוח במקום אחר.
חשוב להבהיר, אנחנו עומדים בפני צונאמי כלכלי שיבוא מפנים (פיצוץ בועת הנדלן) או מבחוץ (משבר החובות בעולם ) או משניהם בו זמנית. אם המחאה הנוכחית היתה על צדק ,המחאה הבאה תהיה כבר על הלחם. הרבה אהבה במחאה הבאה כבר לא נראה מהסיבה שדין מפגין שנזרק מביתו ,שחשבון הבנק שלו מעוקל ומשפחתו רעבה הוא לא כדין מישהו שנלחם על ללכת למסעדה או לתדלק מבלי להכנס למינוס בסוף החודש.
באתר זה פעם אחרי פעם התראנו כי מהלך של מחאה חברתית שלא כולל מטרות ברורות סופו להכשל. אנחנו רגע לפני האופוריה של הפגנות הענק במוצאי שבת,אני מניח שנמשיך אפילו להתבשם מהצלחתה אולי עוד כמה ימים לאחר מכן אבל בשורה התחתונה, הצלחת המחאה תסתכם בעצם קיומה ושינוי השיח הציבורי שבא בעקבותיה לכיוון נושאים חברתיים אך לא בצעדים אמיתיים ומשמעותיים שבאמת יקדמו אותנו לשם, לפחות עד סבב המחאות הבא שיהיה קשה הרבה יותר.
מטרות
מאבק חברתי ללא מסמך המפרט את הדרישות ואיך להשיג אותן משאיר ריק עצום והופך אותו ללא יותר מסתם מאבק להוצאת תסכול. המצב נהיה עד כדי כך מגוחך שבמקום שהנושאים שידונו במחאות הוא איך לפרק מונופולים מפלצתיים, דנים באיזה שיר ישיר שלמה ארצי ולמה אין זמרים מזרחיים במאבק.
מאבק חברתי ללא יעדים מוגדרים הופך באופן מוזר ומוטעה את הצעדות כיעד המרכזי של המחאה- אי אפשר יהיה להוציא לנצח שבוע אחרי שבוע עשרות ומאות אלפי אזרחים בלי מטרה במיוחד כשמדובר בישראלים שהכורסה בסלון אהובה עליהם כאילו היתה בן משפחה וגם אחרי ששלמה ארצי כבר הופיע (נועם שליט הוא כנראה לא מספיק אטרקטיבי).
השארת הריק העצום הזה של מאבק חברתי נטול מטרות ספציפיות מעבירה את ההובלה מהעם שנשאר עם הססמאות ,לתקשורת שקובעת את סדר היום עם מגוון רחב של שטויות צהובות חסרות משמעות שסוחפות את כולם: לדפני ליף יש מחלת נפילה? שרון גל היה בסדר ששאל אותה אם למה היא לא עשתה צבא? כמה באמת ישנים באוהלים? אריק אינשטיין יבקר במאהל? והשטויות האלו ימשיכו ויתעצמו ככל שהריק הזה ישאר.
גם הממשלה לא טומנת ידה בצלחת וממנה ועדה מטעמה שבין אם כוונותיה כנות או ובין אם לא , נקבעה פה עובדה שלדעתי הכריעה את המאבק: הממשלה היא שמובילה את הפתרון וכשממשלה מובילה את הפתרון נקבל חוקים שהם "כאילו" בעדנו וכלכם מוזמנים לקרא את המאמר שמתאר את אחד הסעיפים השערוריתיים של "הפתרון המרכזי" לבעית הדיור בחוק הוודלים ,שמשום מה כל התקשורת ללא יוצא מהכלל במכוון או שבלא התעלמה ממנו.
מנהיגות וניהול מאבק
אומרים על הישראלי הממוצע שהוא יזם נהדר אבל מנהל גרוע. אני חושב שדפני ליף וחבריה נכנסים לקטגוריה הזו.
דפני ליף עשתה צעד שיכנס להיסטוריה כשיזמה את המאבק ועל כך מגיעות לה כל המחמאות. בראיונות סותרים היא מציגה עצמה פעם כמנהיגה ופעם כלא. בפועל היא מנהיגה לכל דבר, היא זו שבסופו של דבר מכריעה במסיבת עתונאים אם חוק הוודלים הוא קביל או לא , אם טרכטנברג זו ועדה שראויה לשיתוף פעולה והיא זו תכריז על הצעדה הבאה. חסר משהו אחד : מה המטרות? וגם כאן פעלה ליף בשיתוף עם שאר המאהלים וגורמים מקצועיים לגבש נייר עמדה ופה היא גם נפלה. פרסום נייר כזה היה מפצל את המאבק אבל אי פרסום יפיל אותו. מנהיג אמיתי צריך לדעת לנווט,להוביל ולעבוד גם מול מתנגדים ,הרי עם קואליציה של 100% על כלום גם אי אפשר להשיג כלום. דפני ליף (וגם מן הראוי לציין שגם שאר מנהיגי המאבק) נמנעה או חששה מלקבל החלטה כנראה כדי למנוע פיצול וכשקיבלה אותו זה היה בבחינת מעט מידי ובעיקר מאוחר מידי.
אם נהיה הוגנים קשה לבוא לליף בטענות, גם למנהיג מלידה אבל חסר ניסיון לא היה סיכוי להוביל בהצלחה מהיום למחר מהפכה בסדר גודל ומורכבות כזו. מה שכן ירשם לחובתה היא העובדה שלא פינתה את הדרך למישהו שכן יכול להנהיג. אני לא מוציא מכלל אפשרות שגם יתכן שלא קיים אחד זמין כזה אך מעולם ,באופן פומבי לפחות, היא לא הביעה שום נכונות למהלך מהסוג הזה ושמרה בקנאות על מנהיגותה על חשבון המאבק.
הישגי המחאה הנוכחית ומה הלאה?
למחאה הישגים בילתי מבוטלים - לראשונה נשבר מחסום "האזרח האדיש" וחל שינוי בשיח הציבורי שעבר להיות חברתי ,למעשה פה נשתלו הזרעים לסבבי המחאות הבאים שיהיו הרבה יותר קשים.
עד אז ועדת טרכטנברג תמליץ מה שתמליץ והממשלה תאשר מה שבה לה תוך כדי השמעת קולות של אכפת לי ובכל מקרה ההישג מהבחינה הזו היא שהממשלה הבאה כנראה תהיה חברתית יותר או לפחות תעשה רושם כזה.
הישג נוסף יהיה עליית כוחו של האזרח- הצלחת חרם הקוטג' עשויה לעודד חרמות נוספות בעתיד.
הבעיה שכל השינויים הללו הם שינויים קוסמטיים ובכאן נמצאת החמצת המאבק הנוכחי. עד שהשיטה הכלכלית לא תשונה או שעד שצעדים אמיתיים לא ינקטו בתוך השיטה הקיימת, אנחנו נקבל צדק במקום אחד על חשבון קיפוח במקום אחר.
חשוב להבהיר, אנחנו עומדים בפני צונאמי כלכלי שיבוא מפנים (פיצוץ בועת הנדלן) או מבחוץ (משבר החובות בעולם ) או משניהם בו זמנית. אם המחאה הנוכחית היתה על צדק ,המחאה הבאה תהיה כבר על הלחם. הרבה אהבה במחאה הבאה כבר לא נראה מהסיבה שדין מפגין שנזרק מביתו ,שחשבון הבנק שלו מעוקל ומשפחתו רעבה הוא לא כדין מישהו שנלחם על ללכת למסעדה או לתדלק מבלי להכנס למינוס בסוף החודש.
לא בהכרח.
השבמחקהמאבק רק התחיל, עדיין לא ניתן לדעת מה יהיה סופו. השלב הראשןו והכרחי הוא התעוררות. ללא התעוררות של העם אין מאבק וישנה רגרסיה. בשלב זה ניסוח דרישות יחמיץ את המטרה משום שהתודעה הנוכחית אינה כוללת דרישות שבאמת יכולות לבזר את העושר, וכך המאבק יישאר במסגרת השיח הישן.
לאחר התעוררות מסיבית של האזרחים הם יחפשו את המידע, ולאחר לימוד, תוכל להתגבש רשימת דרישות המתאימה לשינוי אמיתי. יש לציין שאולי עדיפה דרישה אחת על פני רשימה ארוכה, לדוגמא הטלת מס על דירות ריקות - דרישה שאכן בעלת פטונציאל חיובי לביזור העושר. כל דרישה קונקרטית שתעלה תזכה להתייחסות מיידית. ראה כיצד שופרסל התקפלו במהירות שיא למול כמה סטודנטים.
המנהיגים הנוכחיים, אותנטיים או לא, הובילו לנקודה הרבה יותר טובה מכפי שהיינו לפני חודשיים. תוך שמירה על אופי מכובד למאבק בדר"כ.
לגבי העתיד, אכן צפויה ירידה של הדולר ועלייה של באינפלציה. מתי שהוא גם תתפוצץ הבועה. אבל קשה לדעת איזה אופי ילבש המשבר. לאזרחים יש גם "שומנים" לשימושם בעת משבר, ויש גם תעצומות נפש שמאפשרות להם לתפקד בצורה מכובדת גם בעיתות לחץ. ראינו זאת במלחמות רבות שעברה המדינה הזו.
גם בזמן משבר המאבק יכול להתקיים מאבק מעורר כבוד.
להתראות.
ע.
זה אכן גם מה שכתבתי: "לראשונה נשבר מחסום "האזרח האדיש" וחל שינוי בשיח הציבורי שעבר להיות חברתי ,למעשה פה נשתלו הזרעים לסבבי המחאות הבאים שיהיו הרבה יותר קשים."
השבמחקלגבי פיצוץ בועת הנדלן- הממושכן הממוצע שלקח משכנתא ענקית למעשה ויתר פה על השומנים שעוד היו לו ולכן כל משבר קטן עלול להוציא אותו מהשיווי משקל העדין בו הוא נמצא ולהכניס אותו למצב כאוטי.
עוד בנושא "השומנים" : אחת הסיבות שהמאבק הנוכחי פרץ היא העובדה שאותם "שומנים" שאמורים להגן עלינו בזמני משבר הולכים ונגמרים בשל יוקר המחיה ואצל חלק גדול כבר מזמן לא קיימים.
השבמחקכמו תמיד.. מדויק וקולע.
השבמחקאני אישית סופר לאחור ומחכה