משבר החוב היווני - מי תהיה המפסידה הגדולה אם יוון תפרוש מהאיחוד?

מאת: מאור מילגרום [המכון לרפורמות מבניות]

התקשורת נוטה להציג את המצב ביוון כשילוב של אומה עצלנית ומדינות חזקות כגרמניה שעושות לה "טובה גדולה" ומצילות אותה פעם אחרי פעם. בחינת העובדות מגלה מציאות קצת יותר מורכבת שגם חושפת מי היא הנהנית הגדולה מהשארות יוון בגוש האירו.

השנה העברית הנוכחית, תשע"ה, היא שנת שמיטה. בנוסף להלכות המוכרות האוסרות עיבוד של קרקעות חקלאיות, אחת המצוות המרכזיות של שנת השמיטה היא שמיטת כספים, קרי מחיקת חובות. על פי ההלכה, הלוואות כספיות מתבטלות בשנת השמיטה, ואין חובה להחזירן. הרוב מפרשים מצוות אלו כמצוות סוציאליות, שנועדו להקל על בעלי חוב, ולאפשר להם התחלה חדשה פעם בשבע שנים.

בהקשר אחר, לפני שבועיים עלתה לשלטון ביוון מפלגת השמאל הרדיקלי סיריזה. יוון כידוע נמצאת במיתון כלכלי קשה, עם שיעור אבטלה המתקרב ל-30%, כאשר מצבה הכלכלי רק הלך והדרדר מאז הסכימה לתכנית החילוץ של הבנק המרכזי של אירופה ומדינות האיחוד. הממשלה החדשה כבר הודיעה שתדרוש לפתוח מחדש את הסדר החוב אם לא מחיקה כוללת שלו. ברוח שנת השמיטה מעניין לבחון שלוש שאלות: האם כדאי למדינות האיחוד למחוק ליוון את חובותיה? האם כדאי ליוון להודיע באופן חד-צדדי שלא תחזיר את החוב? ובהינתן תוצאות הבחירות האחרונות, מה צפויים להיות יחסי הכוחות בין יוון ליתר מדינות האיחוד (וגרמניה בפרט) ביחס לשאלת החוב?

קצת רקע. יוון אשר הצטרפה לגוש האירו ב-2001 צברה חוב משמעותי לאורך העשור הקודם. יחס החוב-תוצר שלה הגיע ב-2010 ל-150% ויוון עמדה על סף חדלות-פירעון כאשר דירוג האשראי על האג"ח שהנפיקה ירד לדירוג אג"ח זבל. כיוון שמרבית החוב היווני מומן באמצעות נטילת הלוואות מבנקים אירופאיים בעיקר מגרמניה, מדינות אלו פעלו לגבש תכנית חילוץ בשיתוף עם קרן המטבע הבינלאומית על מנת להציל חלק מהחוב. כתנאי לקבלת הסיוע יוון נדרשה לאמץ מדיניות צנע מקיפה אשר כללה צמצום משמעותי בהוצאות הממשלה והפרטה של נכסים ושירותים רבים.

ראש ממשלת יוון הנבחר, אלכסיס ציפראס

על מי מוטלת האחריות למצבה הקשה של יוון? הנראטיב שרובנו מכירים הוא כזה: שילוב של אזרחים עצלים ולא יצרניים עם ממשלות שהתנהלו באופן פזרני ולא אחראי, הובילו את המדינה לחובות עצומים; המדינות החזקות באיחוד האירופי, בעיקר גרמניה, באו לקראתה וניסו לסייע לה. הסיוע הותנה בכך שהיוונים יפסיקו להתבטל וייצאו לעבוד, בדיוק כמו הגרמנים החרוצים שמממנים אותם. על פי הצגה זו כל הצעדים שנדרשו מיוון הם סבירים לחלוטין והיוונים צריכים להודות על כך שבכלל עוזרים להם ולא מעיפים את המדינה שלהם מגוש האירו. האמת כמובן קצת יותר מורכבת.

כיוון שהנושא מורכב ורחב היקף, קודם כל אדגיש במה הפוסט הזה לא יעסוק. אני לא אכנס לשאלה אם יוון, אזרחיה וממשלתה באמת אחראים לחוב אותו צברה המדינה. שנית, אני לא אתעסק בשאלת האפקטיביות של הצעדים הכלכליים שנכפו על יוון, אם הם סייעו לה עד כה והאם יסייעו לה בעתיד. בעולם מתקיים ויכוח בלתי פוסק בנוגע להשפעה של מדיניות צנע, שזה לא מפתיע כיוון שמדובר בלב המחלוקת בין האסכולות המקרו-כלכליות משמאל ומימין. הטענה בשמאל היא שצעדי צנע בתקופת מיתון זה מתכון לאסון אשר רק דרדר את יוון לבור עוד יותר עמוק. לראייה מציגים את האבטלה שהכפילה את עצמה מאז 2010 וגם את יחס החוב-תוצר של יוון שרק גדל ועומד היום על 175%!

מימין יטענו שהעובדה שיוון עברה לצמיחה חיובית ב-2014 מעידה כי המדיניות מתחילה לשאת פרי וכי יוון לא ביצעה עדיין את כל הרפורמות הנדרשות כדי להוציא את כלכלתה לדרך חדשה. בעיני, זהו ויכוח מרתק, בעיקר כי יוון היא מקרה בוחן מצוין לנושא זה. אבל כאמור המוקד של הפוסט הנוכחי יהיה אחר. אני אנסה לערער על הנראטיב המקובל שהצגתי על פיו גרמניה עושה ליוון טובה בתכניות החילוץ הללו וכי ליוון אין אלטרנטיבה מלבד להודות למחלציה ולהיענות לכל דרישותיהם.

ג'וזף שטיגליץ, כלכלן זוכה פרס נובל, פרסם מכתב יחד עם 18 כלכלנים נוספים. במכתב הם קוראים למדינות הגוש האירופי להקל משמעותית בתנאי החוב של יוון. מעבר לטיעונים פרגמטיים, לפיהם חשוב לתת ליוון אורך נשימה ולהעניק לממשלה החדשה מעט גמישות לפעולה, שטיגליץ מעלה את הטענה המפתיעה הבאה: גרמניה צריכה את יוון בגוש האירו יותר מאשר יוון בעצמה צריכה את גוש האירו. בואו נפרק את הטיעון הזה לשני מרכיביו.

ראשית כל, שטיגליץ חולק על המוסכמה שיוון זקוקה לגוש האירו וטוען שעדיף לה לצאת מהאיחוד. הנימוק לכך הוא החיסרון המרכזי של איחוד מוניטארי בין מדינות – איבוד העצמאות המוניטארית וכתוצאה מכך חוסר היכולת להשתמש בכלי המוניטארי לצורך השפעה על מצב המשק. במדינה עם מטבע משלה (כמו ישראל) מיתון כלכלי צפוי להוביל לפיחות של המטבע עקב החולשה של הכלכלה המקומית, מה שהיה משפר את תחרותיות היצוא היווני מול העולם ויתר אירופה וכך מסייע לה לצאת מהמשבר. אך תחת איחוד מוניטארי מכניזם כזה לא יתרחש. למרות השפל ביוון, השפעתה של הכלכלה היוונית על ערך האירו הוא שולי כיוון שהמטבע מושפע יותר מהמדינות החזקות בגוש וכך גם מדיניות של הבנק המרכזי האירופאי (ECB). האירו נותר לפיכך חזק מדי עבור יוון, מה שמקשה עליה לצאת מהמיתון. המסקנה של שטיגליץ היא שליוון משתלם יותר לפרוש מגוש האירו על מנת לזכות חזרה במדיניות מוניטארית עצמאית. וזה עוד לפני שנגענו בשאלת החזר החובות.

בנוגע לחובות, לכאורה החברות בגוש לא אמורה להיות רלוונטית. הרי גם אם יוון פורשת מהאיחוד ומנטרלת חלק מהלחצים והסנקציות שגרמניה והבנק המרכזי יכולים להטיל עליה, הרי שאת ההלוואות מהבנקים הזרים עדיין צריך להחזיר, לא?

כאן זה המקום להזכיר בקצרה את הסיפור של איסלנד. המדינה הצפונית הקטנה (כ-300 אלף תושבים) הייתה על סף פשיטת רגל ב-2008 בעקבות התמוטטותם של הבנקים האיסלנדים. הבנקים הגדולים במדינה קרסו ועימם פקדונות של מאות אלפי אזרחים בריטים והולנדים. למרות תגובות זועמות של מדינות אירופה, איסלנד החליטה להלאים את הבנקים אך לא להחזיר את חובותיהם לאזרחים זרים. החלק המעניין בסיפור הוא שהמשק האיסלנדי הרוויח מאוד מצעד זה. איסלנד חזרה לצמוח מאז, ולמרות החששות, ההשקעות הזרות לאיסלנד לא פסקו. אם כך, מתברר שהמשקיעים סלחניים יותר מכפי שנדמה וכי אפשר לא להחזיר חובות ולהישאר בחיים.

המצב של יוון כמובן שונה מאוד משל איסלנד. היא כלכלה הרבה יותר גדולה ומרבית החוב הוא של המדינה. אבל המקרה האיסלנדי מאותת לעולם כי האופציה של השמטת חובות היא בהחלט על השולחן. אם מוסיפים לכך את הטענה של שטיגליץ כי פרישה יכולה דווקא להיטיב עם יוון, הרי שהאיום היווני בדבר שמיטת החוב כבר לא נתפס כאיום ריק.

כעת נעבור לצד השני של המטבע. בעוד גרמניה מוצגת לעיתים בתור מדינה עם כלכלה בריאה שגוש האירו רק מושך אותה אחורה, יש הטוענים כי היא הנהנית העיקרית מהאיחוד האירופי. כפי שמסביר אדם פוזן, ראש מכון פטרסון לכלכלה בינלאומי, מעבר ליתרונות הידועים של איחוד מוניטארי ויצירת אזורי סחר חופשי – הגדלת ביקושים, יעילות עקב התמחות, יתרונות לגודל ושער חליפין יציב – המשותפים לכלל החברים בגוש, העובדה כי ישנן כלכלות חלשות יותר באיחוד משמעותית מאוד עבור גרמניה. ראשית כל, כך היא זוכה למטבע חלש יותר מאשר לו הייתה לה מטבע עצמאי, מה שעוזר להשאיר את התעשייה הגרמנית תחרותית ביחס לעולם. ושנית, היא נהנית מביקושים מוגברים לסחורה גרמנית בתוך האיחוד, מה שמשאיר את גרמניה בעודף יצוא מול יתר המדינות. מעבר לכך, פוזן טוען כי בהיותה הכלכלה החזקה והמשפיעה בגוש, המדיניות המוניטארית של הבנק המרכזי האירופי מעניקה משקל גדול לצרכי המשק הגרמני וברוב המקרים הבנק פועל באופן התואם לאינטרסים הלאומיים של גרמניה. כלומר, במובנים מסוימים גרמניה נהנית מכל יתרונות האירו מבלי לאבד את העצמאות המוניטארית.

מה כל זה אומר לנו? שגרמניה צריכה מדינות פחות חזקות בגוש האירו. גם כדי לרכוש את מוצריה וגם כדי לשמור על אירו לא חזק מדי.

ראינו כי בניגוד לנראטיב המקובל, יתכן שהחברות בגוש האירו חשובה יותר לגרמניה מאשר ליוון. אבל מדוע שיוון ספציפית תהיה חשובה לגרמניה? הרי ישנן מספיק מדינות אחרות בגוש שישרתו את המטרות שציינתי לעיל. התשובה היא שליציאה של יוון עשויות להיות השלכות רוחב משמעותיות. כפי שמסביר פול קרוגמן, פרישה של יוון תאותת לעולם שהצטרפות לאירו אינה צעד בלתי הפיך, מה שעשוי להחליש את האפקטיביות הכלכלית של האיחוד. המטבע יתפס כיציב פחות, וההשקעות באיחוד צפויות להיפגע, כיוון שחלק מיתרונות האיחוד יתפסו כזמניים. פרישה של יוון עשויה אף להוביל לחששות שספרד הבאה בתור, במיוחד על רקע התחזקות מפלגת פודמוס המתנגדת למדיניות הצנע ושואבת השראתה מההצלחה של סיריזה.

נשוב לנושא החובות. כשמבינים את האינטרסים של כל הצדדים, פתאום לא כל כך ברור שיוון חייבת להיענות לדרישותיה של גרמניה. נדמה כי דווקא כוח המיקוח של יוון הוא גבוה משחשבנו. במובנים מסוימים, יוון נמצאת במצב שהיא יכולה להגיד – "תמחקו את החובות או שאעזוב את הגוש". במציאות כזו, הרעיון שיוותרו ליוון על החובות, או לפחות שיגיעו להסכמה על הסדר חוב חדש ומקל, כבר לא נראה כל-כך מופרך. ועוד לא דיברנו כלל על סיריזה. עמדותיה השמאליות המוצהרות של מפלגת השלטון החדשה, והתנגדותה העקבית למדיניות הצנע, מוסיפים לדעתי מימד של אמינות לאיום של יוון לפרוש מהאירו ו/או לשמוט חובות, ומטה עוד יותר את יחסי הכוחות לטובת היוונים. אם כך הדבר, יתכן שבעקיפין דווקא עליית השמאל הרדיקאלי לשלטון ביוון היא שתחזק את גוש האירו. החשש מפרישת יוון, שהתחזק עם נצחונה של סיריזה, עשוי להוביל להגמשה בעמדותיה של גרמניה והבנק המרכזי ולהוביל להסכם מחודש שיטיב עם יוון ויצמצם את הסיכוי לפרישה יוונית מהאיחוד.

פורסם לראשונה במכון לרפורמות מבניות