מאת : בעז הירש
תמיכה אקדמית וציבורית
ההסטוריון אלכסנדר דל מאר (1836-1926), ששימש כראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הראשון בארה"ב וכתב כ-15 ספרים בתחומי ההסטוריה של הכסף טען כי"ככלל, כלכלנים פוליטיים... לא טורחים לחקור לעומק את ההיסטוריה של הכסף. קל הרבה יותר לדמיין את ההיסטוריה ולהסיק מסקנות מן הידע המדומיין הזה."[1] גיאורג פרידריך קנאפ (Knapp), מחשובי הכלכלנים במחצית הראשונה של המאה העשרים, טען "אני דוחה את הרעיון לדון בטבעו של הכסף במנותק מרעיון המדינה לא רק כלא עדכני, אלא אף כבלתי מתקבל על הדעת." קהיליית הכלכלנים הדירה את דלמאר מתחומי הכלכלה משום שדעותיו לא התאימו למיינסטרים הכלכלי עד היום. הראשון שמיקד את הדיון הציבורי בכיווני החשיבה שיתפתחו מאוחר יותר ל"תוכנית שיקגו", היה זוכה פרס נובל לכימיה, פרופסור פרדריק סודי (Soddy). סודי, שלא היה כלכלן במקצועו, ניתח את הכלכלה בכלי המדעים המדוייקים. הוא הפריד בין אשראי (אותו כינה "עושר מדומה") וטען כי חלים עליו חוקי המתמטיקה של ריבית דריבית וגידול מעריכי, לבין כסף (שלו קרא "עושר אמיתי"), אשר עליו חלים חוקי הפיזיקה של בלייה איטית. הוא היה הראשון שקרא, בשנת 1926, לשנות את האופן שבו המדינה מממנת את פעילותה הכלכלית ולהנהיג שיטה של בנקאות ברזרבה 100%. פרופ' פרנק נייט (Knight), מראשי בית-הספר לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, תמך בעמדותיו של סודי . עם עלייתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט (Roosevelt) לשלטון, במרץ 1933, שלח לו נייט נייר עמדה ובו פירט את הרפורמה הנדרשת במערכת הבנקאית, שעל פיה יש לדרוש מן הבנקים גיבוי של 100% על הפיקדונות שברשותם ושמלוא הכסף שבמחזור ייוצר על-ידי המדינה. רבים מעמיתיו של נייט מאוניברסיטת שיקגו, ובהם הפרופסורים הנרי סימונס (Simons), פול דאגלאס (Douglas) ואחרים, הצטרפו בגלוי לקריאתו של נייט לנשיא. גם פרופ' פרנק גרהם (Graham) מפרינסטון ופרופ' אירווינג פישר (Fisher), מאוניברסיטת ייל, הצטרפו ליוזמה זו ופישר אף היה מזוהה איתה יותר מכל כלכלן אחר. חוקרים אלו, אשר תמכו באידיאולוגיית השוק החופשי, לא הטילו ספק בזכותה של המדינה לייצר את כספה באופן בלעדי. "תוכנית שיקגו" היא האסטרטגיה ליישום זכות בלעדית זו. הנשיא רוזוולט היה מודע לקיומה של התוכנית כבר במרץ 1933, לאחר ששר החקלאות שלו, הנרי וואלאס (Wallace), כתב לו כי "התזכיר של כלכלני אוניברסיטת שיקגו שנתתי לך בישיבת הקבינט... הוא ממש מצוין. אני מקווה שיהיה לך או למזכיר (האוצר וויליאם) וודין (Woodin) הזמן והאנרגיה ללמוד אותו." שנתיים מאוחר יותר כתב אירווינג פישר ספרון בשם "100% כסף והחוב הציבורי" שבו תמצית "תוכנית שיקגו", ושלח אותו לנשיא בצירוף מכתב אישי בו כתב, "בכנות, אני מאוכזב קשות מאיטיות המדיניות המוניטרית שלך. פעילותך בתחום הכסף (מתכת) תורמת במשהו... אך יישום התוכנית 100% כסף יכולה להוציא אותנו מן המיתון העמוק הרבה יותר מהר ובביטחון רב יותר מכל תוכנית אחרת, וזאת עוד בטרם אמרנו מילה על מחיקת החוב הלאומי... לדעתי, אימוצה של תוכנית זו יהיה מהלך מנצח של ממשלך. אני דוחק בך בכל כוחי להקדיש באופן אישי תשומת לב רבה לתוכנית זו. אני משוכנע כי אין דבר חשוב יותר עבורך מיישומה של תוכנית זו."
"תוכנית שיקגו" עברה שינויים וכללה מספר גרסאות במהלך שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. באשר למושג הכסף, כל הגרסאות תמכו באופן עקבי וחד משמעי בבנקאות ברזרבה מלאה ובייצורו של הכסף על-ידי המדינה. באשר לאשראי, בתוכנית המקורית נאמר כי פעילות האשראי בבנקים המסחריים תופסק ותועבר לידיהם של גופי השקעות ייחודיים. אולם, פרופ' סימונס טען כי זוהי למעשה אותה גברת בשינוי אדרת. הוא הוביל שינוי בתחום הקצאת האשראי שתמך בשני סוגי פתרונות: האחד, יצירת "חברה פיננסית בריאה" שבה הרכוש הפרטי יישמר בניירות ערך של המדינה או בנכסים ריאליים. השני, שהבנקים ישמשו כמתווכים בין כסף נטול חוב שיונפק על-ידי המדינה לבין הסקטור הפרטי[2]. מהותה של תפיסה זו היא כי אשראי בנקאי לא יהיה נדרש עוד לשם יצירת היצע הכסף. הכסף הנדרש עבור עסקים קטנים ומשקי בית לא יונפק עוד כאשראי מבוסס חוב על-ידי הסקטור הפרטי (בנקים מסחריים), אלא יוחלף בכסף ממשלתי המיוצר ללא חוב. התחום היחידי שבו ימשיך להתקיים אשראי במשק הוא בהלוואות בנקאיות למטרות השקעות יצרניות.
"תוכנית שיקגו" זכתה להכרה אקדמית ופוליטית רחבה מאד מאז נהגתה בשנות השלושים ומאות כלכלנים הביעו את תמיכתם הגורפת בתוכנית זו ואף נעשו מאמצים ניכרים לשלבה בחקיקה (ראה בהמשך). אולם, בשל התנגדות איתנה של המערכת הבנקאית, לא אומצה התוכנית מעולם כחוק במדינה כלשהי. גם לאחר מלחמת העולם השניה זכו מרכיבים שונים (ובעיקר בנקאות ברזרבה מלאה) לתמיכתם של כלכלנים מובילים וביניהם ארבעה זוכי פרס נובל, מוריס אלה (Allais), ג'יימס טובין(Tobin), מרטון מילר (Miller) ומילטון פרידמן (Friedman). לכל אלה מתווסף המחקר של קרן המטבע הבינלאומית. מחקרים אקדמיים נוספים בתחום זה הם של פרופ' יוזף הובר וגיימס רוברטסון, Creating New Money שטוו כבר בשנת 2000 תוכנית שקראו לה רפורמת הסניוראז', המותאמת לעידן המידע האלקטרוני. פרופ'ריצ'רד וורנר, ראש המרכז לחקר הבנקאות באוניברסיטת סאות'המפטון, תומך גם הוא ברפורמה. הלורד אדאיר טרנר, מהכלכלנים הבכירים בבריטניה וראש הרשות לשירותים פיננסיים (FSA) התבטא לאחרונה ברוח הרפורמה המוניטרית. הנגיד היוצא של הבנק אוף אינגלנד, סר מרווין קינג התבטא לאחרונה בריטניה ואמר כי "מכל השיטות של בנקאות מאורגנת, השיטה הגרועה ביותר היא זו הנהוגה כיום". פרופ' הרמן דיילי, כלכלן אמריקני ובכיר לשעבר בבנק העולמי, תומך בספרו "כלכלה יציבה" ובפרסומים נוספים ברפורמה. גם מרטין וולף הכתב הכלכלי הבכיר של הפייננשל טיימס התבטא בזכות הרפורמה וטען כי המדינה צריכה לייצר את כספה ולא להתבסס על הלוואות מן הבנקים הפרטיים. ספרים נוספים שתומכים באופן ממוקד וחד משמעי ברפורמה הם Modernising Money של בן דייסון ואנדרו ג'קסון (מתנועת Positive Money) ו- Occupy Money של פרופ' מרגריט קנדי. (בשל קוצר היריעה, הבאנו מבחר מייצג של התומכים ברפורמה)
נסיונות חקיקה ופעילות פרלמנטרית
מאז השפל הכלכלי הגדול שהתרחש בשנות השלושים של המאה הקודמת, נעשו בקונגרס האמריקני כמה נסיונות ליישומה של רפורמה מוניטרית בדרך של חקיקה. הנסיונות הללו פנו לשני כיוונים: יישום רזרבה מלאה במערכת הבנקאית והפיכתו של הבנק המרכזי לבנק בבעלות המדינה (הפדרל ריזרב הינו בנק בבעלות פרטית באופן חלקי עד היום). אולם, הנסיונות הללו התפוגגו פעם אחר פעם על רקע כוחה העצום של אליטת ההון בארצות-הברית ושליחיה בפוליטיקה ובאמצעי התקשורת. הנסיון הראשון התרחש בשנות השלושים, כאשר מובילי "תוכנית שיקגו" ביקשו להפוך אותה לחוק רשמי. החל מראשית 1933 פעלו אירווינג פישר והנרי סיימונס אצל בכירי הממשל של רוזוולט, ובהם שר האוצר ושר החקלאות, בנסיון להפוך את "תוכנית שיקגו" לחקיקה ראשית. "תוכנית שיקגו" היתה מוכרת גם לנשיא עצמו. מפנה משמעותי במאמצי החקיקה התרחש כאשר מובילי התוכנית פנו לסנטור הרפובליקני ברונסון קאטינג (Cutting) מניו- מקסיקו בבקשה שיוביל את המאמצים בבית-הנבחרים. קאטינג התמסר למשימת חקיקת הרפורמה המוניטרית במשך שנתיים. בהצעת החוק שלו, שהונחה על שולחן הקונגרס במרץ 1935, קרא קאטינג להקמת רשות מוניטרית פדרלית וליישום רזרבה מלאה במערכת הבנקאית. אולם, נסיון זה ליישומה של רפורמה מוניטרית נקטע באחת כאשר ברונסון קאטינג נהרג בתאונת מטוס בראשית חודש מאי באותה שנה.
נסיון חקיקה נוסף התרחש כעשור מאוחר יותר, באמצע שנות הארבעים. חבר קונגרס דמוקרטי מקליפורניה, ג'רי ווריס (Voorhis), הגיש בשנת 1945 הצעת חוק התומכת בתוכנית רזרבה מלאה. היתה זו שנת בחירת לקונגרס ומתחרהו של ווריס היה ריצ'רד ניקסון (Nixon). ניקסון ניהל מערכת בחירות אלימה כנגד ווריס, האשים אותו בקומוניזם והצליח להדיח את ווריס מכהונתו. מאוחר יותר נודע לווריס כי איגוד הבנקאים האמריקאי תמך במסע הבחירות של ניקסון ואף מימן אותו[3].
שלושה ראשי ועדת הבנקאות של בית-הנבחרים בתקופות שונות; לואיס מקפאדן (McFadden) – 1920-1931; רייט פטמן (Patman) 1963-1975; והנרי גונזלס (Gonzales) 1989-1995, הבינו את הנזקים שגורם בנק מרכזי פרטי לחברה האמריקאית ותמכו בהלאמתו של הבנק המרכזי. מקפאדן, חקר בשנת 1928 את ראשי הפדרל ריזרב בעקבות תנודות חזקות של שער הדולר. בחקירתו גילה מקפדן כי ראשי הפדרל ריזרב תיאמו את המניפולציות הללו עם ראשי הבנקים המרכזיים באירופה לשם ייצוב המטבעות שם[4]. בעקבות גילויים אלה הוא קרא להדחת מועצת המנהלים של הפדרל ריזרב ולהלאמתו של הבנק. אולם קריאה זו לא נענתה. פטמן, שהיה חבר קונגרס כמעט חמישים שנה (1929-1976) הכין הצעת חוק להלאמת הבנק המרכזי (1938). בשנת 1956, ביקש פטמן להעביר החלטה בקונגרס המאפשרת לוועדת הבנקאות לחקור את פעילותו של הפדרל רזרב, אך נכשל כאשר לוביסטים של הבנקים הגדולים הגיעו לאולם ההצבעה ואיימו על 31 חברי קונגרס כי אם לא ישנו את הצבעתם, לא ייבחרו בבחירות הקרובות. אנשי השדולה הבנקאית אף פנו בדאגה לנשיא אייזנהאואר וזה הבטיח להם כי יקים ועדה של בנקאים שתבחן לעומק נושא זה[5]. גונזלס, שהיה מבקר חריף של הפדרל רזרב, הגיש גם הוא הצעת חוק (1981) להדחת מועצת המנהלים של הבנק המרכזי ולהלאמת פעילותו[6].
בשנים האחרונות נעשה נסיון נוסף להעביר חקיקה בקונגרס ליישומה של רפורמה מוניטרית על-ידי חבר קונגרס דמוקרטי מאוהיו, דניס קוסיניץ' (Kucinich). קוסיניץ' הגיש בשנת 2010 הצעת חוק הקוראת להעביר את כל סמכויות הפדרל רזרב למשרד האוצר האמריקני וכן לבטל את שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית[7]. הצעה זו נדחתה וקוסיניץ' הגישה שוב בשנת 2011, אולם היא שוב כשלה. לאחרונה, נעשה מאמץ משמעותי בבריטניה על-ידי ארגון Positive Money , אשר אותו מוביל כלכלן צעיר, בן דייסון (Dyson), להניח על שלחן בית-הנבחרים שם הצעת חוק ליישום רפורמה מוניטרית שבבסיסה ביטול הרזרבה החלקית וקביעה כי כל ייצור הכסף בממלכה המאוחדת יתבצע על-ידי המדינה[8].
תמיכה אקדמית וציבורית
ההסטוריון אלכסנדר דל מאר (1836-1926), ששימש כראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הראשון בארה"ב וכתב כ-15 ספרים בתחומי ההסטוריה של הכסף טען כי"ככלל, כלכלנים פוליטיים... לא טורחים לחקור לעומק את ההיסטוריה של הכסף. קל הרבה יותר לדמיין את ההיסטוריה ולהסיק מסקנות מן הידע המדומיין הזה."[1] גיאורג פרידריך קנאפ (Knapp), מחשובי הכלכלנים במחצית הראשונה של המאה העשרים, טען "אני דוחה את הרעיון לדון בטבעו של הכסף במנותק מרעיון המדינה לא רק כלא עדכני, אלא אף כבלתי מתקבל על הדעת." קהיליית הכלכלנים הדירה את דלמאר מתחומי הכלכלה משום שדעותיו לא התאימו למיינסטרים הכלכלי עד היום. הראשון שמיקד את הדיון הציבורי בכיווני החשיבה שיתפתחו מאוחר יותר ל"תוכנית שיקגו", היה זוכה פרס נובל לכימיה, פרופסור פרדריק סודי (Soddy). סודי, שלא היה כלכלן במקצועו, ניתח את הכלכלה בכלי המדעים המדוייקים. הוא הפריד בין אשראי (אותו כינה "עושר מדומה") וטען כי חלים עליו חוקי המתמטיקה של ריבית דריבית וגידול מעריכי, לבין כסף (שלו קרא "עושר אמיתי"), אשר עליו חלים חוקי הפיזיקה של בלייה איטית. הוא היה הראשון שקרא, בשנת 1926, לשנות את האופן שבו המדינה מממנת את פעילותה הכלכלית ולהנהיג שיטה של בנקאות ברזרבה 100%. פרופ' פרנק נייט (Knight), מראשי בית-הספר לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, תמך בעמדותיו של סודי . עם עלייתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט (Roosevelt) לשלטון, במרץ 1933, שלח לו נייט נייר עמדה ובו פירט את הרפורמה הנדרשת במערכת הבנקאית, שעל פיה יש לדרוש מן הבנקים גיבוי של 100% על הפיקדונות שברשותם ושמלוא הכסף שבמחזור ייוצר על-ידי המדינה. רבים מעמיתיו של נייט מאוניברסיטת שיקגו, ובהם הפרופסורים הנרי סימונס (Simons), פול דאגלאס (Douglas) ואחרים, הצטרפו בגלוי לקריאתו של נייט לנשיא. גם פרופ' פרנק גרהם (Graham) מפרינסטון ופרופ' אירווינג פישר (Fisher), מאוניברסיטת ייל, הצטרפו ליוזמה זו ופישר אף היה מזוהה איתה יותר מכל כלכלן אחר. חוקרים אלו, אשר תמכו באידיאולוגיית השוק החופשי, לא הטילו ספק בזכותה של המדינה לייצר את כספה באופן בלעדי. "תוכנית שיקגו" היא האסטרטגיה ליישום זכות בלעדית זו. הנשיא רוזוולט היה מודע לקיומה של התוכנית כבר במרץ 1933, לאחר ששר החקלאות שלו, הנרי וואלאס (Wallace), כתב לו כי "התזכיר של כלכלני אוניברסיטת שיקגו שנתתי לך בישיבת הקבינט... הוא ממש מצוין. אני מקווה שיהיה לך או למזכיר (האוצר וויליאם) וודין (Woodin) הזמן והאנרגיה ללמוד אותו." שנתיים מאוחר יותר כתב אירווינג פישר ספרון בשם "100% כסף והחוב הציבורי" שבו תמצית "תוכנית שיקגו", ושלח אותו לנשיא בצירוף מכתב אישי בו כתב, "בכנות, אני מאוכזב קשות מאיטיות המדיניות המוניטרית שלך. פעילותך בתחום הכסף (מתכת) תורמת במשהו... אך יישום התוכנית 100% כסף יכולה להוציא אותנו מן המיתון העמוק הרבה יותר מהר ובביטחון רב יותר מכל תוכנית אחרת, וזאת עוד בטרם אמרנו מילה על מחיקת החוב הלאומי... לדעתי, אימוצה של תוכנית זו יהיה מהלך מנצח של ממשלך. אני דוחק בך בכל כוחי להקדיש באופן אישי תשומת לב רבה לתוכנית זו. אני משוכנע כי אין דבר חשוב יותר עבורך מיישומה של תוכנית זו."
"תוכנית שיקגו" עברה שינויים וכללה מספר גרסאות במהלך שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. באשר למושג הכסף, כל הגרסאות תמכו באופן עקבי וחד משמעי בבנקאות ברזרבה מלאה ובייצורו של הכסף על-ידי המדינה. באשר לאשראי, בתוכנית המקורית נאמר כי פעילות האשראי בבנקים המסחריים תופסק ותועבר לידיהם של גופי השקעות ייחודיים. אולם, פרופ' סימונס טען כי זוהי למעשה אותה גברת בשינוי אדרת. הוא הוביל שינוי בתחום הקצאת האשראי שתמך בשני סוגי פתרונות: האחד, יצירת "חברה פיננסית בריאה" שבה הרכוש הפרטי יישמר בניירות ערך של המדינה או בנכסים ריאליים. השני, שהבנקים ישמשו כמתווכים בין כסף נטול חוב שיונפק על-ידי המדינה לבין הסקטור הפרטי[2]. מהותה של תפיסה זו היא כי אשראי בנקאי לא יהיה נדרש עוד לשם יצירת היצע הכסף. הכסף הנדרש עבור עסקים קטנים ומשקי בית לא יונפק עוד כאשראי מבוסס חוב על-ידי הסקטור הפרטי (בנקים מסחריים), אלא יוחלף בכסף ממשלתי המיוצר ללא חוב. התחום היחידי שבו ימשיך להתקיים אשראי במשק הוא בהלוואות בנקאיות למטרות השקעות יצרניות.
"תוכנית שיקגו" זכתה להכרה אקדמית ופוליטית רחבה מאד מאז נהגתה בשנות השלושים ומאות כלכלנים הביעו את תמיכתם הגורפת בתוכנית זו ואף נעשו מאמצים ניכרים לשלבה בחקיקה (ראה בהמשך). אולם, בשל התנגדות איתנה של המערכת הבנקאית, לא אומצה התוכנית מעולם כחוק במדינה כלשהי. גם לאחר מלחמת העולם השניה זכו מרכיבים שונים (ובעיקר בנקאות ברזרבה מלאה) לתמיכתם של כלכלנים מובילים וביניהם ארבעה זוכי פרס נובל, מוריס אלה (Allais), ג'יימס טובין(Tobin), מרטון מילר (Miller) ומילטון פרידמן (Friedman). לכל אלה מתווסף המחקר של קרן המטבע הבינלאומית. מחקרים אקדמיים נוספים בתחום זה הם של פרופ' יוזף הובר וגיימס רוברטסון, Creating New Money שטוו כבר בשנת 2000 תוכנית שקראו לה רפורמת הסניוראז', המותאמת לעידן המידע האלקטרוני. פרופ'ריצ'רד וורנר, ראש המרכז לחקר הבנקאות באוניברסיטת סאות'המפטון, תומך גם הוא ברפורמה. הלורד אדאיר טרנר, מהכלכלנים הבכירים בבריטניה וראש הרשות לשירותים פיננסיים (FSA) התבטא לאחרונה ברוח הרפורמה המוניטרית. הנגיד היוצא של הבנק אוף אינגלנד, סר מרווין קינג התבטא לאחרונה בריטניה ואמר כי "מכל השיטות של בנקאות מאורגנת, השיטה הגרועה ביותר היא זו הנהוגה כיום". פרופ' הרמן דיילי, כלכלן אמריקני ובכיר לשעבר בבנק העולמי, תומך בספרו "כלכלה יציבה" ובפרסומים נוספים ברפורמה. גם מרטין וולף הכתב הכלכלי הבכיר של הפייננשל טיימס התבטא בזכות הרפורמה וטען כי המדינה צריכה לייצר את כספה ולא להתבסס על הלוואות מן הבנקים הפרטיים. ספרים נוספים שתומכים באופן ממוקד וחד משמעי ברפורמה הם Modernising Money של בן דייסון ואנדרו ג'קסון (מתנועת Positive Money) ו- Occupy Money של פרופ' מרגריט קנדי. (בשל קוצר היריעה, הבאנו מבחר מייצג של התומכים ברפורמה)
נסיונות חקיקה ופעילות פרלמנטרית
מאז השפל הכלכלי הגדול שהתרחש בשנות השלושים של המאה הקודמת, נעשו בקונגרס האמריקני כמה נסיונות ליישומה של רפורמה מוניטרית בדרך של חקיקה. הנסיונות הללו פנו לשני כיוונים: יישום רזרבה מלאה במערכת הבנקאית והפיכתו של הבנק המרכזי לבנק בבעלות המדינה (הפדרל ריזרב הינו בנק בבעלות פרטית באופן חלקי עד היום). אולם, הנסיונות הללו התפוגגו פעם אחר פעם על רקע כוחה העצום של אליטת ההון בארצות-הברית ושליחיה בפוליטיקה ובאמצעי התקשורת. הנסיון הראשון התרחש בשנות השלושים, כאשר מובילי "תוכנית שיקגו" ביקשו להפוך אותה לחוק רשמי. החל מראשית 1933 פעלו אירווינג פישר והנרי סיימונס אצל בכירי הממשל של רוזוולט, ובהם שר האוצר ושר החקלאות, בנסיון להפוך את "תוכנית שיקגו" לחקיקה ראשית. "תוכנית שיקגו" היתה מוכרת גם לנשיא עצמו. מפנה משמעותי במאמצי החקיקה התרחש כאשר מובילי התוכנית פנו לסנטור הרפובליקני ברונסון קאטינג (Cutting) מניו- מקסיקו בבקשה שיוביל את המאמצים בבית-הנבחרים. קאטינג התמסר למשימת חקיקת הרפורמה המוניטרית במשך שנתיים. בהצעת החוק שלו, שהונחה על שולחן הקונגרס במרץ 1935, קרא קאטינג להקמת רשות מוניטרית פדרלית וליישום רזרבה מלאה במערכת הבנקאית. אולם, נסיון זה ליישומה של רפורמה מוניטרית נקטע באחת כאשר ברונסון קאטינג נהרג בתאונת מטוס בראשית חודש מאי באותה שנה.
נסיון חקיקה נוסף התרחש כעשור מאוחר יותר, באמצע שנות הארבעים. חבר קונגרס דמוקרטי מקליפורניה, ג'רי ווריס (Voorhis), הגיש בשנת 1945 הצעת חוק התומכת בתוכנית רזרבה מלאה. היתה זו שנת בחירת לקונגרס ומתחרהו של ווריס היה ריצ'רד ניקסון (Nixon). ניקסון ניהל מערכת בחירות אלימה כנגד ווריס, האשים אותו בקומוניזם והצליח להדיח את ווריס מכהונתו. מאוחר יותר נודע לווריס כי איגוד הבנקאים האמריקאי תמך במסע הבחירות של ניקסון ואף מימן אותו[3].
שלושה ראשי ועדת הבנקאות של בית-הנבחרים בתקופות שונות; לואיס מקפאדן (McFadden) – 1920-1931; רייט פטמן (Patman) 1963-1975; והנרי גונזלס (Gonzales) 1989-1995, הבינו את הנזקים שגורם בנק מרכזי פרטי לחברה האמריקאית ותמכו בהלאמתו של הבנק המרכזי. מקפאדן, חקר בשנת 1928 את ראשי הפדרל ריזרב בעקבות תנודות חזקות של שער הדולר. בחקירתו גילה מקפדן כי ראשי הפדרל ריזרב תיאמו את המניפולציות הללו עם ראשי הבנקים המרכזיים באירופה לשם ייצוב המטבעות שם[4]. בעקבות גילויים אלה הוא קרא להדחת מועצת המנהלים של הפדרל ריזרב ולהלאמתו של הבנק. אולם קריאה זו לא נענתה. פטמן, שהיה חבר קונגרס כמעט חמישים שנה (1929-1976) הכין הצעת חוק להלאמת הבנק המרכזי (1938). בשנת 1956, ביקש פטמן להעביר החלטה בקונגרס המאפשרת לוועדת הבנקאות לחקור את פעילותו של הפדרל רזרב, אך נכשל כאשר לוביסטים של הבנקים הגדולים הגיעו לאולם ההצבעה ואיימו על 31 חברי קונגרס כי אם לא ישנו את הצבעתם, לא ייבחרו בבחירות הקרובות. אנשי השדולה הבנקאית אף פנו בדאגה לנשיא אייזנהאואר וזה הבטיח להם כי יקים ועדה של בנקאים שתבחן לעומק נושא זה[5]. גונזלס, שהיה מבקר חריף של הפדרל רזרב, הגיש גם הוא הצעת חוק (1981) להדחת מועצת המנהלים של הבנק המרכזי ולהלאמת פעילותו[6].
בשנים האחרונות נעשה נסיון נוסף להעביר חקיקה בקונגרס ליישומה של רפורמה מוניטרית על-ידי חבר קונגרס דמוקרטי מאוהיו, דניס קוסיניץ' (Kucinich). קוסיניץ' הגיש בשנת 2010 הצעת חוק הקוראת להעביר את כל סמכויות הפדרל רזרב למשרד האוצר האמריקני וכן לבטל את שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית[7]. הצעה זו נדחתה וקוסיניץ' הגישה שוב בשנת 2011, אולם היא שוב כשלה. לאחרונה, נעשה מאמץ משמעותי בבריטניה על-ידי ארגון Positive Money , אשר אותו מוביל כלכלן צעיר, בן דייסון (Dyson), להניח על שלחן בית-הנבחרים שם הצעת חוק ליישום רפורמה מוניטרית שבבסיסה ביטול הרזרבה החלקית וקביעה כי כל ייצור הכסף בממלכה המאוחדת יתבצע על-ידי המדינה[8].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה