חמישה מיתוסים בנוגע לעוני

מאת: בן ויינברג, המשמר החברתי

חג הפסח היווה הזדמנות לעסוק בעוני בישראל: לצערנו, זה נעשה דרך כתבות צעקניות בתקשורת או הכרזות מבטיחות של פוליטיקאים. ישנה אמנם אמת אחת עליה יש הסכמה – עוני בחברה הוא דבר שלילי – אך על כל השאר (ובמיוחד על הנתונים והממצאים) ממשיך הוויכוח. בתוך סבך ההצהרות והסיפורים ניסינו להבהיר חמישה מיתוסים פופולריים בנוגע לעוני.

1. "הבעיה היא באבטלה – רק צריך להכניס אנשים למעגל העבודה והעוני יעלם"
המשפט הזה נכון לחלוטין – אם אתם חיים בשנות השישים של המאה הקודמת. בתקופה ההיא, מקום עבודה אכן היווה תעודת ביטוח טובה כנגד עוני, בעיקר בזכות תנאים סוציאליים, בטחון תעסוקתי ומשכורת סבירה. בשלושים השנים האחרונות, לעומת זאת, התדרדר ערך העבודה משמעותית. עבודות זמניות בשכר מינימום הפכו נפוצות בכל העולם המתועש, איגודי עובדים איבדו את כוחם הפוליטי ואכיפת חוקי עבודה הלכה ונעלמה. כלכלנים מכנים זאת מצב של שוק עבודה דואלי – בצד אחד עומד שוק המעניק משכורות גבוהות, תנאים טובים, יציבות, הוגנות וסיכויי קידום; בצד השני ובהפרדה מוחלטת, עומד שוק עבודה המציע עבודות חלקיות, לא אטרקטיביות, הדורשות משמעת גבוהה, תנאים רעים והעדר יציבות תעסוקתית. בישראל אנו רואים זאת היטב בעולמם של עובדי הקבלן.

ההבדל בצורות ההעסקה מפחית מחשיבות שיעורי האבטלה – מה זה משנה שהאבטלה בירידה אם העוני רק הולך וצומח? נתוני האבטלה הנמוכים רק מסתירים את שיעורם הנוסק של ה"עובדים-העניים" (Working Poor), שהפכו לרוב בקרב משפחות עניות. העבודות המוצעות לשכבות הנמוכות נמצאות רובן בשוק העבודה המשני, הלא אטרקטיבי, ואינן מעניקות נקודת זינוק מספקת כדי לעלות במעמד החברתי-כלכלי. פרופ' צבי אקשטיין, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, כינה הצטרפות כזאת למעגל העבודה כ"הנצחה של מצב לא חיובי בכלל".

אינפוגרפיקה אחת שווה אלף מילים. מתוך כלכליסט

2. "הנתונים הכלכליים מוכיחים שאנחנו בצמיחה – המדינה במצב טוב יותר"

אכן, בשנים האחרונות גדל ההון במדינת ישראל – יש יותר כסף, יותר סחורות, יותר עסקאות. הצמיחה עומדת בראש מעייניה של הממשלה (כפי שאפשר להבין מהרמיזה הדקה של נתניהו ביוני 2013: "היעד המרכזי – צמיחה, צמיחה ועוד פעם צמיחה"). אבל כל שהצמיחה מעידה עליו הוא על גודל העוגה – ולא על אופן חלוקתה בין האזרחים. רובה המוחלט של "הצמיחה" זורם לכיסי העשירים ביותר ("יוצרי מקומות עבודה") ולא מגיע לשכבות הנמוכות, בטח שלא לעניים ביותר. בעשור האחרון, למשל, גדל חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית ב-35%, בעוד שחלקם של המעסיקים גדל ב-160%; העובדים בישראל איבדו למעשה 40 מיליארד שקלים שעברו למעסיקים. אם לומר את האמת, התפיסה לפיה ההון של עשירים יחלחל מטה אל שאר האוכלוסייה (Trickle Down Theory) הופרכה וגונתה כל כך הרבה פעמים, שנראה שכבר אין מה להכניס אותה לרשימת מיתוסים.

אבל מיתוס צמיחה אחד בכל זאת נשאר בישראל, והוא מיתוס צמיחת ההיי-טק – "הקטר של המשק". היום כבר ברור שאומת הסטרט-אפ אינה מעניקה תרומה ממשית לרווחה הכלכלית של כל אזרחי המדינה. לפי מרכז אדוה, ענף ההיי־טק אחראי לכמחצית הייצוא התעשייתי בישראל – אבל מעסיק לא יותר מ-9% מהעובדים. תעשייה שמתמחה ברווחים גבוהים עם עובדים מעטים ושמתאפיינת בתוחלת חיים קצרה שבסופה המשאבים, המסים והקניין עוברים לחו"ל – אינה יכולה להועיל לצמצום העוני בישראל.

3. "עבודת עמותות הצדקה היא סימן לחוסנה החברתי של החברה בישראל"

פסח הוא בהחלט חג עמותות הצדקה, ופעילותן מגיעה בו לשיא. עשרות מיליוני שקלים וטונות של מוצרי מזון נאספים מהציבור הישראלי ומחולקים לנזקקים, בנוסף למיליונים נוספים המועברים כתמיכה מהממשלה. יש הרואים זאת עדות לסולידריות חברתית במדינה, שבה "כל ישראל ערבים זה לזה". אולם במציאות העמותות אינן מגיעות לכולם – הן פועלות על בסיס מקומי או קבוצתי, נעדרות קריטריונים אחידים לחלוקה ומחליטות בעצמן מי יקבל תמיכה – ללא קשר למדיניות התכנון הממשלתית (אגב אם מישהו נתקל באחת כזאת, נא לדווח). כפי שצויין בדו"ח מבקר המדינה בשבוע שעבר:

"התמיכה באוכלוסייה נזקקת שמתגוררת במקום מסוים ניתנת לא לפי קריטריון של רמת אי הביטחון התזונתי באותו מקום, אלא לפי יכולת ההתארגנות של האוכלוסייה המתגוררת במקום להקים עמותה שתעמוד במבחני התמיכה או לפי רצון עמותות המזון לסייע לאותה אוכלוסייה".

במילים אחרות – דווקא לנזקקים ביותר, חסרי רשתות חברתיות חזקות, יהיה קשה יותר לקבל תמיכה מעמותות. המצב האבסורדי הזה מתגלה בגדולתו בחברה הערבית, שם שיעורי אי הביטחון התזונתי מתקרבים ל-50% מהאוכלוסייה, אבל אין אפילו עמותת מזון אחת הנתמכת על ידי משרד הרווחה.
ההתמודדות עם העוני באמצעות מדיניות של צדקה זלגה כבר מחוץ לפעילות העמותות הפרטיות אל תוך עבודת משרד הרווחה, שהרחיב את חלוקת מוצרי המזון על חשבון מתן קצבאות. כפי שאיבחן אצלנו יפתח בריל, מעבר כזה – מרווחה לסעד – תואם לתפיסות שהיו מקובלות במאה ה-19 וראו את העניים כאנשים חסרי אחריות ועצלים שיבזבזו כל כסף שיינתן להם.

4. "הממשלה הזאת עובדת – הוועדה למלחמה בעוני היא צעד היסטורי"

על כך נאמר רק "הלוואי". בינתיים, קשה להאמין שהשינוי יגיע מוועדה שמוציאה 50 אלף שקלים על יח"צ אבל לא מקבלת מסגרת תקציב ליישום המלצותיה. ההכרזות הבומבסטיות שליוו את פתיחתה התחלפו בשורה של סיפורים מביכים, וכרגע נראה שהיא בדרכה למגירת ה"טרכטנברגיות" בארכיון הוועדות הלאומי. לא זכור כי התכנסו ועדות ענק לפני החלטה על הקיצוץ בהוצאה הממשלתית האזרחית עד לרמה השנייה הכי נמוכה ב-OECD, כפי שהיא היום. ועדות מוקמות במקרים בהם השלטון לא באמת רוצה להוציא את המשאבים הנדרשים כדי לפתור בעיה.

אלאלוף בדרך לעוד טרכטנברג? (איור: פרץ ויינריך)

האם הממשלה הזאת עובדת? זו כבר שאלה אחרת. רמזים לכך ניתן לקבל מהציון שמקבלת הקואליציה הנוכחית במדד החברתי. דווקא לאחר כינון הממשלה נראו בכנסת רוחות של שינוי, כשלראשונה מזה זמן רב זכו סיעות הקואליציה בציונים גבוהים על אופן הצבעותיהן, בעיקר הודות לשורת הח"כים הצעירים שנכנסה לראשונה למשכן. אבל מאז חלפה האופטימיות-של-אחרי-בחירות. המדד החברתי לכנס החורף מצא שהתמונה התהפכה לחלוטין – 10 מתוך 15 חברי הכנסת של יש עתיד זוכים לציון נמוך (10 נקודות ומטה) ו-29 מתוך 31 חברי הליכוד ביתנו. גם חברי הממשלה, במקרים הנדירים בהם הם טורחים להגיע וממש להשתתף בהצבעות במליאה – נוהגים להצביע באופן לא חברתי.

5. "הממשלה מפקירה את אזרחיה"
המיתוס האחרון בנוגע לעוני מגיע דווקא מכיוונם של אלו המוחים על הדרך שבה מתמודדות ממשלות בימינו עם הסוגייה. לפי מיתוס זה, הממשלה זונחת, הממשלה מפקירה, הממשלה נוטשת – והאזרחים נותרים זנוחים, מופקרים ונטושים. אבל לחרוץ משפט כזה עלול ליפול לפשטנות. מומחים דנים בשנים האחרונות בהתפתחות "המדינה המשגיחה" הפועלת לצד "המדינה המפקירה". בזמן שאחת מצמצמת את השירותים המוענקים לציבור, האחרת מגבירה את יכולת הפיקוח והשליטה על תהליכים חברתיים; כשהאחת שוכחת את העניים, האחרת מתערבת בהתנהגותם.

כך הממשל המרכזי מתעלם מהמצוקות הכלכליות של הרשויות המקומיות ומפחית מהתשלומים המועברים להן, אך גם מדיח ראשי עיר נבחרים וממנה אחרים במקומם. שני התהליכים מתרחשים במקביל, במיוחד בקבוצות אוכלוסייה שערכן הכלכלי נמוך ושנמצאות בתחתית ההיררכיה החברתית. אם כן, המיתוס האחרון מזכיר לנו שמעשה "ההפקרה" אינו אחיד לאורך כל המנגנון המדינתי – המדינה לא באמת משאירה את האזרח לחיות את חייו, לטוב ולרע. היא נוטשת את אזרחיה החלשים כשהם זקוקים לה, ומתעמרת בהם כשאינם רוצים אותה.

שלא כמו מטרות פוליטיות אחרות, המאבק בתופעת העוני הוא בלב הקונצנזוס בישראל – אין אחד שמתנגד לו ואין פוליטיקאי שלא מכריז על תרומתו לו. ובכל זאת, העוני מחריף; משהו כאן לא נעשה כראוי. למיתוסים כאלו יש תרומה משמעותית לכך – הם מאפשרים להמשיך ולדבר על העוני ובאותה העת להתעלם ממנו לגמרי.