הסיפור המדהים מאחורי המפעלים בישראל שהדפיסו כסף כדי לשלם משכורות

פוסט אורח

רגע לפני שאתם חוגגים את היציאה מעבדות לחירות קראו את הסיפור הבא: לפני הקמת המדינה מפעלים בא"י  שנקלעו למחסור חמור בכסף הלאומי החליטו להדפיס כסף משלהם ,לשלם עימו משכורות ובכך נמנעו מהצורך לפטר או לפשוט רגל. המשטר הבריטי הזר ששלט כאן בזמנו אפשר זאת. היום תחת כללי ה"שוק החופשי" בעל מפעל שיעשה זאת, יסתכן במאסר לשנים רבות רק בגלל שהפר את המונופול ליצור הכסף שיש לבנקים במדינה. 

אורי אגוזי מאתר קולקט מביא את סיפורו המדהים של מפעל פרימזון, שלימים הפך לחלק מחברת עלית.

המחסור החמור בכסף מזומן הביא לתופעה מעניינת במושבה הצעירה נתניה, תופעה שהייתה ידועה מהמושבות הוותיקות בימי השלטון התורכי – הדפסת כסף נייר לשימוש מקומי ששימש כאמצעי חליפין מקובל. לדוגמה, חברת "הנוטע" שילמה משכורות בכסף נייר שהדפיסה והעובדים השתמשו בו בכדי לשלם בחנויות ואילו החנויות שילמו לספקים בפתקאות הנייר של "הנוטע". הפתקאות של חברת "הנוטע" היו כסף "עובר לסוחר".

מפעל פרימזון היה המפעל התעשייתי הראשון שהוקם בנתניה. את המפעל הקים יהודי מריגה בשם לפטה. ראש המועצה, עובד בן-עמי, שידל את לפטה להקים את המפעל בנתניה. נתניה הייתה אז מושבה קטנה בת שש שנים ויו"ר המועצה הבטיח כל עזרה אפשרית ועודד כל מי שרק היה מוכן להקים בה מפעל. מייסדיה של נתניה לא רצו במושבה המתקיימת אך ורק מחקלאות. הם שאפו להקים בה תעשייה. פרימזון הוקם בשנת 1934 והיה מפעל לשימור ירקות. לפטה הקים מפעל לתפארת לפי אמות המידה של אותם הזמנים, מתוך חמש מאות התושבים שהתגוררו במושבה עבדו במפעל מאה פועלים.

ד"ר חיים בן עמר כתב בספרו "נתניה עירי": "אני זוכר שטעמתי מן המלפפונים החמוצים והם היו מצוינים". עד מהרה הסתיימו המשאבים הכספיים של לפטה והמפעל עמד בפני פשיטת רגל. לפטה מכר את המפעל לשני יהודים שעלו מגרמניה ועבר לרעננה, שם הקים שם מחדש את המפעל.

לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה עזבו אותה בעוד מועד שני הגיסים, א. בלוך ול. פודביאלסקי ועלו לארץ ישראל. הם הצליחו לקחת איתם חלק גדול מרכושם וחיפשו מפעל אשר ממנו יוכלו להתפרנס בכבוד. הם פגשו את לפטה, שהיה מומחה לשימורי ירקות וזה הציע להם לקנות ממנו את המפעל בנתניה, ההצעה קסמה לשותפים. חסרונו של מפעל לשימורי ירקות היה מורגש בארץ וסחורתו התקבלה יפה בשווקים.

בלוך היה אדם כבד גוף שנהג לעלות למפעל ברגל כשהוא צועד בחולות, כי שום כביש לא היה ממרכז המושבה אל מעלה הגבעה שם שכן המפעל. המפעל עמד במקום בו נמצא היום מגרש לסחר במכוניות משומשות, מול קניון השרון. פודביאלסקי נהג לעלות למפעל כשהוא רכוב על הסוס שלו. שני הבעלים החדשים של פרימזון היו רחוקים מאד מתעשייה. העסק התפתח עד לשביתה הערבית שהתחילה באפריל 1936, שבעקבותיה באו מאורעות דמים שנמשכו ארבע שנים. המפעל נקלע לקשיים וסבל במחסור בהון חוזר, אך למרות המצב הקשה לא פוטרו הפועלים. בעליו של המפעל חיפשו מוצא נוכח המצב הכספי הדחוק, הם החליטו להדפיס פתקאות בעלות ערכים של 50, 100, 250, 500 מא"י ולירה ארצישראלית אחת – הערכים הרשמיים של המטבע במנדט הבריטי פלשתינה א"י היו מיל ולירה. הישוב היהודי נהג לתת למטבע שם ציוני ולכנות את המטבע מא"י – מיל ארצישראלי, ולא"י – לירה ארצישראלית. המידות של מעות הנייר של מפעל פרימזון היו 10 ס"מ על 7 ס"מ, הפתקאות היו ממוספרות על גבן באמצעות נומרטור ונשאו חותמת של החברה. פתקאות אלה נמסרו לפועלים כשכר עבודה ובתמורתם קנו הפועלים מצרכי מכולת אצל סוכן החברה בנתניה, מר בסר. גם בעלי העסקים במושבה קיבלו את הפתקאות הללו, בניכוי של 5% ופדו אותן במזומנים אצל סוכן החברה במושבה שלקח מהם עמלה בת 5%. בסוף החודש היה הסוכן היה מסלק את חובו למפעל בעזרת הפתקאות. הן הגיעו גם ליתר סוכני המפעל בחיפה, תל אביב וירושלים. גם הסוכנים ברחבי הארץ סילקו את חובם למפעל בתחליפי הכסף של פרימזון.

פעולה זאת נגדה את החוק הקיים שנתן לממשלת בריטניה בלעדיות על הנפקת שטרי כסף, למרות זאת השלטונות הבריטיים לא אסרו על מפעל פרימזון את השימוש באמצעי התשלום המקוריים שלו ולא הגישו נגדו תביעה.

בשנת 1940 פשטה "חברת פרימזון נתניה בע"מ" את הרגל ומונה לה כונס נכסים אשר השמיד את הפתקאות המשומשות. המפעל נמכר והפעם לבעלי מקצוע, הייתה זאת חברת "עלית" לשוקולד מרמת גן שהחליטה לייצר גם שימורי ירקות. "עלית" הכניסה שיפורים ושינויים במפעל והסבה את שמו ל"פרימן". המפעל המשיך לעבוד עוד מספר שנים עד ש"עלית" החליטה להעביר אותו לרמת גן. המכונות והציוד הועברו לרמת גן ואילו המגרש נמכר למשה דנקנר [סבא של דני ונוחי], אחיו של ראש העירייה עובד בן עמי. המבנה של מפעל פרימזון הוזנח והפך לחורבה. בשנת 1989 פנה הארכיטקט ד"ר חיים בן עמר לראש העירייה יואל אלראי ואמר לו ש"המקום היה למצבור אשפה והוא גורם למטרד ולבושה". בהוראה של יואל אלראי נמחק הבניין שהיה המפעל התעשייתי הראשון בנתניה. במקומו עומדות היום מכוניות משומשות המחכות לקונים ומולן מתנוסס קניון השרון.