מדוע הצעת החוק לתשלום ריבית על הפלוס עשויה להגדיל את אי השוויון?

מאת: זיו אליישיב

ניצן הורוביץ ומירי רגב רוצים לחייב את הבנקים לשלם ללקוחות  ריבית על יתרת הזכות, אך עיון בין השורות מעלה שיש בהצעה יותר נזק מתועלת חברתית ושמטרותיה – בעיקר פופוליסטיות

ועדת הכלכלה בכנסת דנה בתקופה זו בהצעת חוק של ניצן הורוביץ (מרצ) ומירי רגב (הליכוד ביתנו) שתחייב את הבנקים לשלם ללקוחותיהם ריבית על יתרת הזכות ("הפלוס") בחשבון העו"ש שלהם. ממבט ראשון נראה, כי מדובר בהצעה ראויה וטובה שיישומה יטיב עם הציבור הרחב, זה שמפקיד את כספו בבנקים המסחריים ושמלבד שירות אחזקת הכסף באופן בטוח יחסית, לא מקבל כל תמורה על כך. ואולם, מי שמתאמץ טיפה ופונה לקרוא לא רק את השורות אלא גם ובעיקר את מה שביניהן [קראו כאן], נוכח לדעת כי ההצעה מועילה בעיקר ללקוחות המבוססים יותר בשוק ובכך מגדילה, לפחות "על הנייר", את אי-השוויון הכלכלי שקיים בישראל. לשון אחר – הצבת המטרה המוצדקת בדמותם של הבנקים הולידה הצעת חוק פופוליסטית שאינה אלא זלזול באינטליגנציה של הציבור הרחב, לא פחות.

אחת הדרכים הידועות להרוויח כסף היא להתנהל כמו סוחר שקונה סחורה במחיר מסוים ומוכר אותה במחיר גבוה יותר. כשמדובר בבנקים, הסוחרים בכספם של הלקוחות, כשחשבונם של האחרונים מגיע ליתרת זכות ניתן להתייחס לדבר כאילו הבנק "רכש" את הכסף והשתמש בו למטרותיו השונות. עם זאת, יש להדגיש, כי הרכישה הזאת היא בבחינת "מוצר ללא עלות" שאינו מזכה את הלקוח בדבר וכי במצב הפוך – מינוס, הלקוח מחויב לשלם על חובו ריבית גבוהה. אגב, מתשלום הריבית הזאת מנועים לקוחות מסוימים, לרוב מקושרים, שלא אחת נהנים ממחיקת חובותיהם לבנקים על חשבון הציבור.

כנראה שיכריז על הצלחה מסחררת. הורוביץ

(צילום: Flickr / Naaman Saar Stavy)

בחזרה להצעת החוק; נכון להיום, חוסר התחרותיות שקיים במשק הבנקאות מאפשר לבנקים להנות מרווחים גבוהים, שהם עצמם מבקשים לשמר. לפיכך ההצעה לכפות עליהם תשלום ריבית ללקוחות עם פלוס בעו"ש עלולה לגרום להם לגלגל את העלויות דווקא על הלקוחות. גרוע מכך, ההצעה תטיב עם החזקים בחברה, שממילא נהנים מיתרת זכות, ולאו דווקא עם מי שבאמת זקוקים לעזרה מול הבנקים – אותם חלשים שנמצאים במינוס או אם תרצו, הרוב הגדול של לקוחות הבנקים בישראל (על פי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2006, 64% מחשבונות הבנקים בישראל נמצאים במינוס. לא מצאתי נתונים עדכניים יותר ויש לשער שהמצב רק התדרדר מאז). אם כן, קבלתה של הצעת החוק עלולה ליצור מצב אבסורדי שבמסגרתו החלשים (שוב) מממנים את החזקים.

זוהי אינה הפעם הראשונה שהצעת החוק עולה לדיון. בשנת 2006 דנה ועדת הכלכלה בהצעה דומה שהוגשה בשעתו על ידי אורית נוקד ואמנון כהן וכבר אז עלתה המסקנה, שהפעולה הנכונה למען הוזלת עלויות הציבור בבנקים אינה טמונה בהתערבות ממשלתית מהסוג המוצע. אדרבה, יו"ר ועדת הכלכלה דאז, גלעד ארדן, אמר כי אין ולו מדינה מערבית אחת שמחייבת את הבנקים לתת ריבית ללקוחותיה על אחזקות בחשבון העו"ש, אם כי ישנם בנקים במדינות זרות שעושים זאת עקב קיומה של תחרות שמחייבת אותם לנקוט צעדים מושכי קליינטים.

כעת עולה השאלה, עד כמה חברי הכנסת שהציעו את החוק מודעים לנזק שהיא יכולה ליצור. הבנקים, רווחי הבנקים, חלוקת אשראי לא צודקת וגובה העמלות – ססמאות אלה ואחרות היוו ועודן מהוות זרז לכעס ציבורי רב ואף הכשירו את הקרקע לניצולן בקרב חברי הכנסת כאמצעי לגריפת מנדטים. עם זאת, מתמיה כיצד הצעת חוק שעלולה לגרום לתוצאות כמו אלה שתוארו הוגשה דווקא על ידי ח"כ כניצן הורוביץ, לא כל שכן על ידי מירי רגב, חברת מפלגה שמתיימרת לייצג עמדות כלכליות ליברליות שמעודדות יוזמה חופשית.

במקרה שהצעת החוק תעבור, סביר להניח שקירות הפייסבוק של כולנו יתמלאו הודעות של ח"כים ושרים על "ההצלחה המסחררת" – פעם נוספת הם עבדו, נלחמו בחירוף נפש והסיטו מכשולים למעננו, ויותר מכך – הם, בשונה מקודמיהם, העזו גם העזו לגעת בנכסי צאן ברזל ואפילו רמזו על רפורמה בגופים חזקים כמו הבנקים. ואולם, הגיע הזמן שהנבחרים ילמדו, כי אזרחי המדינה כבר אינם מתרשמים מפופוליזם וכי הם מעוניינים במנהיגים ששואבים את כוחם מהציבור ששלח אותם למשכן – ולא מאינטרסנטים שדואגים להון פוליטי בלבד.

פורסם לראשונה במשמר החברתי