כמה מילים חשובות על הבאז של הגז

מאת: שי דשא

כל מי שלא חי בוואקום לבטח שם לב לרעש הציבורי המתגבר בנוגע למאגרי הגז שהתגלו לא מכבר לחופיה הצפוניים של ישראל. לצערי, כיאה לנושא שמכיל כמויות עתק של כסף מחד ומורכבות טכנית עמוקה מאידך, השיח סביבו רווי באינפורמציה שגויה וגלישה לטיעונים שאינם במישור הדיון הרלוונטי להשלכות של החלטות בנושא הגז על המשק. בפוסט הזה אני מקווה להזים מספר טיעוני נגד שגויים אך נפוצים ולמקד את השיח למה שעקרוני באופן ישיר למקסום התועלת של אזרחי ישראל מפיתוח מאגרי הגז.

מה שמייחד את נושא הגז על פני נושאים דומים הוא לא הבדל איכותי אלא כמותי – מדובר על המון המון כסף, כמויות בלתי נתפסות כמעט. חישובים ממזערים מעריכים את ההפסד הפוטנציאלי ממדיניות הייצוא הנוכחית בכ600 מיליארד ש"ח. פי 12 מהגרעון, מעל למאתיים אלף ש"ח לבית אב בישראל. על כן, ההחלטות שמתבצעות כרגע בנוגע למדיניות הגז והאנרגיה של ישראל עשויות להיות ההחלטות הגורליות ביותר בהיסטוריה של המשק הישראלי, וראוי שכל אזרח ישראלי יהיה מודע לרקע והדרך לפיו הן מתקבלות.

רקע

הגז הטבעי הוא משאב מועדף שכן ייצור האנרגיה באמצעותו זול מאוד בהשוואה למיצוי אנרגיה מדלקי מאובנים אחרים, הוא גם משאב הרבה יותר נקי וידידותי לסביבה. חישבו על כך, הגז יכול לשמש אותנו בו זמנית הן כחומר הגלם, כמקור האנרגיה המזין את פסי היצור המשתמשים בו, וגם כדלק המסובב את גלגלי המשאית המובילה את המוצר. את כל זה הוא יכול לעשות הן בעלות כלכלית נמוכה יותר, ולא פחות חשוב מכך, עם הפחתה משמעותית בזיהום הסביבתי הנלווה להליך התעשייתי.

במהלך העשור האחרון התגלו מול החופים הצפוניים של ישראלים מאגרים גדולים של גז טבעי. כמות הגז במאגרים אינה ידועה כרגע במדויק, אך גם לפי ההערכות השמרניות ביותר מדובר על כ550 BCM (מליארד מטר מעוקב). לשם השוואה, משק האנרגיה הישראלי צורך כ6-7 BCM של גז בשנה. אבל אל לנו לחשוב שזה אומר שאנחנו יושבים על שפע בלתי נדלה של גז שכן בעקבות תכונותיו החיוביות של הגז כמקור אנרגיה ובעקבות גילוי המאגרים מסתמן כי משק האנרגיה הולך להיות ברובו מבוסס גז בעתיד הלא רחוק במיוחד. למעשה, עד שנת 2030 %60 ממשק החשמל בישראל צפוי להיות מבוסס גז ובכוונת הממשלה להפחית את השימוש בנפט בתחבורה ב- %60 עד לשנת 2025. משרד האנרגיה חוזה כי עד שנת 2040 צריכת הגז השנתית של משק האנרגיה בישראל תעלה לכדי 28 BCM לפחות. בהתחשב בנתונים האלו, החשיבות, של שמירת הגז בידיים ישראליות למען עצמאות האנרגטית של ישראל, היא מובנת מאליה.

עד לגילוי מאגרי הגז נחשבה ישראל למדינה כמעט נטולת משאבים (למעט פוספטים בים המלח) ועל כן החקיקה בנושא מיסוי משאבי טבע נותרה מאחור. רובנו זוכרים לטובה את המחאה, שפרצה בעקבות גילוי מאגרי הגז, אשר קראה לרפורמה במיסוי שתעדיף את האזרחים על פני איילי הגז. המחאה – שהונהגה על ידי הרב מיכאל מלכיאור ופורום פעולה אזרחית ונחשבת בעיני רבים ללובי האזרחי המוצלח הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל – הצליחה להשפיע רבות על החלטות ועדת ששינסקי וגם להביא לאישור מסקנות הוועדה בועדת השרים. לצערנו הסיפור לא נגמר כאן, מפני שלועדת ששינסקי הוענק מנדט לדון אך ורק בפן מאוד מסויים של נושא הגז – מדיניות המיסוי, לא ניתנה בה הדעת על נושאים חשובים לא פחות..

אחד הנושאים העקרוניים בניהול משק הגז הוא מדיניות יצוא הגז המופק. מדיניות הייצוא עמדה המרכז דיוניה של הוועדה הבינמשרדית לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל , או בשמה היותר מוכר. ועדת צמח. דיוני הועדה התרחשו מאחורי דלתיים סגורות, ולמרות המשמעות הקריטית של מסקנות הועדה למשק הישראלי, שנשארה הועדה מתחת לרדאר הציבורי .

 המסקנות הסופיות של ועדת צמח כללו המלצה להתיר ייצוא מאסיבי של גז. הועדה המליצה לשריין כמות של 450 BCM – אשר אמורה להבטיח עצמאות כלכלית למשך כ-25 שנים – ולהתיר לייצוא את שאר העתודות עד 500 BCM, כמות אשר עשויה להוות יותר מחצי מסך הגז הכולל.

המסקנות של ועדת צמח גררו התבטאויות נגד עזות מצד גורמים אזרחיים ועסקיים מחד וגורמים ממשלתיים ופרלמנטריים מאידך ובעקבות כך מעולם לא נידונו בממשלה הקודמת. הממשלה הנוכחית צפויה לדון בהחלטות הועדה בשבוע הקרוב, אך עם זאת שר האנרגיה סילבן שלום כבר הכריז כי סוגיית הגז תוכרע כבר עם חזרת נתניהו מסין. על כן, הימים הקרובים הם היישורת האחרונה במאבק נגד מדיניות ייצוא חסרת אחריות שנקבעה מאחורי דלתיים סגורות על משאב טבעי ששוויו מוערך במאות מיליארדי דולרים.

מחיר הטעות

"אף אחד לא יודע מה יהיה עוד 25 שנה" הוא טיעון נפוץ בעד מסקנות ועדת צמח. הרי אנחנו בכלל לא יודעים אם בעוד 25 בכלל עוד ישתמשו בגז לשם אנרגיה. או לחילופין, אם נגלה עוד כמויות עתק של גז או שמחירי הגז יפלו בצורה דראסטית באורח קסם ויאפשרו לנו לקנות גז מיובא בזול. קיים פחד סביר שהגז יהפוך בעתיד לחסר ערך ולכן המנעות מפדיון מוקדם של רווחי הגזים עלול להשאיר אותנו קרחים מכאן ומכאן – כאשר מצד אחד לא הרווחנו את סכומי הכסף שיכלנו להרוויח ומצד שני אנחנו יושבים על כמויות ענק של גז שהוא עכשיו חסר תועלת.

אלו כמובן תרחישים אפשריים, אבל חשוב לזכור שהם לא מהווים את כלל הסיכונים והתרחישים האפשריים. תוכנית כלכלית אחראית היא כזאת שלוקחת בחשבון כמה שיותר תרחישים. בפרט, העקרון הפרסימוני דורש שלכל הפחות נקח בחשבון את המקרה הפשוט ביותר – המקרה שבו כמות הגז תשאר פחות או יותר כשהייתה ומשק האנרגיה יוסב ברובו לשימוש בגז לפי התכנית הממשלתית. בתרחיש כזה, בעוד 25 שנים מהיום ישראל תמצא את עצמה נאלצת לייבא גז או דלקים אחרים בעלות של כ-900 מיליארד ש"ח , על מנת להחליף את הגז שיוצא. בניכוי תמלוגי הייצוא (בהנחה שמצאנו בדיוק מספיק גז בשביל להגיע למכסה של 500 BCM) ההפסדים מההחלטה לייצא את הגז יעמדו על כ-600 מיליארד ש"ח. אם נחלק את המספר במספר משקי בית בישראל היום, נקבל כי משפחה ממוצעת תפסיד מייצוא הגז כ-280,000 ש"ח במצטבר. בחלוקה ל-25 שנים, סכום זה גבוה פי 1.5 מעלות הגזירות בתכנית הכלכלית של יאיר לפיד המעוררת כעת זעם ציבורי רב.

כדי להבין מאיפה המספר הזה הגיע, ועד כמה מדיניות הייצוא הנוכחית היא חסרת אחריות, צריך להבין קצת יותר טוב את מדיניות גביית התמלוגים. עיון בחוק מיסוי רווחי נפט מראה כי גביית התמלוגים תתבצע בצמוד למחיר הגז בארץ,  אשר עומד כיום, לפי ההסכם שנחתם בין חברת חשמל לשותפות תמר, על 5.04$ ליחידה תרמית. חיפוש מהיר בגוגל מראה שהמחיר הממוצע של יחידה תרמית באירופה בעשור האחרון (בצמוד למדד) עומד על כ-10$, בעוד בסין – צרכנית הגז המובילה בעולם – המחיר עומד על מעל ל-16$, ולעתים אף מזנק עד כדי 25$. התעריפים האלו מדגימים שהמחיר שקבעה ישראל ליחידת גז תרמית, שנמצאה בשטחה ונרכשת לשימושה שלה, הם מהנמוכים בעולם ועל כן כל יחידה של גז, שניאלץ לרכוש בעקבות ייצוא הגז, מהווה הפסד כספי למשק הישראלי.

אם נמשיך בניתוח שלנו נקבל כי תחת הנחה סבירה של סך כולל של 800 BCM ערך כלל התמלוגים מוערך לכל היותר בכ-550 מיליארד ש"ח (מקור נוסף). נשים לב כי מדובר על תמלוגים על הפקת כלל הגז, ולכן ניתן להעריך כי הערך של תמלוגי ייצוא יעמוד על כ-300 מליארד ש"ח. סכום זה מתגמד לעומת הוצאות האנרגיה אם לוקחים בחשבון את העובדה שאין תמיד מקורות גז זמינים לישראל. גם בימים אלו תחנות אנרגיה מבוססות גז עומדות מושבתות בזמן שמדינת ישראל מייבאת סולר ומזוט בשביל לייצר חשמל יקר ומזהם יותר. עוזי לנדאו, שר האנרגיה לשעבר, העריך את הנזק שנגרם למשק החשמל בשנת 2012 בעקבות עיכובים בייבוא הגז בכעשרה מיליארד ש"ח. שקלול הנתונים הנ"ל מציב חסם תחתון של כ-1100 מיליארד ש"ח שהיו נחסכים למשק הישראלי תמורת הויתור על תמלוגי הייצוא. חשוב לציין שבחישוב השתמשנו בהערכה הגבוהה ביותר עבור רווחי התמלוגים לעומת הערכות מינימאליות של עלות הגז המיובא ותחליפי הגז. עם זאת, לא צריך להכביר במילים על מצבה הגאו-פוליטי של ישראל בשביל לדעת שגם זמינות הנפט שלנו שנויה במחלוקת.
בסופו של דבר הסיכון שנשב על גז חסר ערך תמיד קיים. אבל הטענה שהיצמדות לגז אשר התגלה כחסר תועלת מהווה הפסד שקולה לטענה שהשקעה במטפים מהווה הפסד כל עוד לא פרצה שריפה. מדיניות אחראית לוקחת כוללת רשת בתוכה רשת בטחון, גם על חשבון חלק מהרווחים הפוטנציאליים.

מעבר לפערים שהוצגו בחלקו הקודם של הפוסט, שהינם פערים של גישה, ישנם כשלים מתודולוגיים בהסקת המסקנות של ועדת צמח, ביניהם הפרזה בכמות הגז הקונקרטית והפוטנציאלית, הערכת חסר של צרכי המשק, אי-בחינת מגוון תרחישים אפשריים ועוד. לא אכביר במילים על הכשלים המתודולוגיים של הועדה, בעיקר בגלל שכבר עשו את זה לפני בצורה משכנעת במיוחד, לפחות פעמיים. כדאי לציין כי התפרסם ראיון תגובה לדו"ח אדם וטבע ודין עם מרכזת ועדת צמח מיכל פרנקו. ניכר שפרנקו ניסתה לענות לדו"ח בשיטה עתיקת יומין של הרעפת נתונים סטטיסטיים יבשים על הקורא במטרה לייאש אותו מלהתעסק בנושא. עם זאת, ניתוח סבלני של תוכן הראיון מראה שהוא אינו מתייחס לעיקר הטענות בדו"ח, ובפרט לכמויות הגז הספקולטיביות עד דמיוניות שועדת צמח התייחסה אליהם. או כמו שיעץ לנו ד"ר סקוט ג'ונס, מומחה עולמי למשקי אנרגיה, "קודם תדעו כמה גז יש, אחר-כך דברו על ייצוא".

בשביל לתת נופח יותר קונקרטי לטענה אולי כדי לציין מה עלה בגורלן של כמה מדינות שהפקירו את עיקר משאביהן לייצוא. הדוגמה הכי בולטת עבורנו היא ללא ספק מצרים, אשר עד לא מזמן סיפקה גז טבעי לישראל. כל היצוא הנוכחי של גז טבעי במצרים כבול בהסכמי בלעדיות ועל כן בימינו חזקה על מצרים לייבא גז במחיר הגבוה מזה בו היא מייצאת גז במקביל. וזה קורה גם במערב – בריטניה, שהיתה ייצואנית גז בכירה, נאלצת היום לייבא גז בעלות הגדולה פי ארבע מעלות הייצוא המקורית לאחר הצמדה למדד.

אבל מי יפתח לנו את הגז?

עוד טיעון מוביל של התומכים ביצוא הוא שללא יצוא עסק הגז לא רווחי ולכן זכייניות החיפושים לא יצליחו לגייס משקיעים כדי פתח את מאגרי הגז. חלקם גם מרחיבים מעשה וטוענים שהתנגדות ליצוא משמעה תמיכה בהלאמת מאגרי הגז וכולנו כבר יודעים לאיזה מישור הדיון בדרך כלל מידרדר בשלב הזה. ובכן, התשובה הפשוטה היא שלא ניתן להלאים את מאגרי הגז, וזאת משום שהם כבר שייכים למדינת ישראל ואזרחיה על-פי חוק הנפט. הגבלת ייצוא אמנם מהווה התערבות בשוק החופשי כפי שמדמיינים אותו שוחרי הכלכלה הליברלית, אך לנוכח הניגוד הנשקף לעין בין האינטרס של המדינה בביטחון אנרגטי וחיזוק התעשיה והכלכלה המקומית לבין האינטרס של הזכיינים למכור מהר ככל האפשר את עתודות הגז למקסום רווחים, סביר להניח כי תרצה המדינה להגן על האינטרסים שלה ושל אזרחיה.

ראוי לציין שחברות האנרגיה כבר איימו עלינו בימי המאבק על ועדת ששינסקי. הן לא הסתפקו בלאיים שלא יפתחו את הגז אם יעלו את התמלוגים, אלא אף טענו שארה"ב תתבע את המדינה בבית הדין הבינלאומי. את אשר התרחש לאחר כך אנו כבר יודעים – התמלוגים עלו וחברות האנרגיה לא ברחו לשום מקום. חשוב לזכור שמדובר על חברות עסקיות אשר פועלות למקסום הרווחים שלהם מטבען, שימוש בבלופים ובאיומים הוא חלק מההתנהלות העסקית בעולם והיא באה לידי ביטוי לא רק מול חברות אחרות אלא גם אל מול מדינות ואזרחיהן. לא צריך להתרגש מזה.

משאבי טבע, בניגוד למוצרים נזילים יותר, קבועים במקומם. מטבעם אי אפשר לקחת את עסקי כרייתם, ללא שימוש בתכנוני מס מקוממים,  למדינה אחרת ברגע שהתנאים לא נוחים. זה נכון שהרווחים מפיתוח המאגרים ירדו בצורה חדה בעקבות הגבלה של היצוא, אך עם זאת עדיין מדובר ברווחים מאוד נאים. על פי נתונים שכבר הוצגו, פיתוח של תמר ולוויתן ומכירתם בתוך ישראל בלבד (לפי התעריף שנקבע בהסכם בין נובל אנרג'י לחברת החשמל) תניב לשותפויות הגז הכנסה של 515 מיליארד ש"ח. גם לאחר ניקוי מיסוי והוצאות פיתוח ותחזוקה, יישארו החברות עם רווחים מכובדים שמהווים תמורה הוגנת למאמציהם. יש לזכור כי מכירת הגז למדינתנו איננה נעשית במחירי הפסד לזכיין.

אז מי הצדדים?

הטיעונים שהועלו ונסתרו כאן, כמו גם טיעונים רבים דומים להם, עולים מדי יום בתקשורת הכלכלית. אין ספק כי ישנה קבוצת בעלי הון חזקה אשר מעוניית במכסות ייצוא נדיבות ככל האפשר, ודוברי החברות המשתייכות לשותפות תמר הביעו לא פעם את תמיכתם במסקנות הועדה.

כנגד קבוצה זו, ניצב המטה לשמירה על הגז הישראלי, אשר שם לעצמו למטרה להביא את נושא ייצוא הגז לדיון ציבורי נרחב ולהביא להחלטה אשר תשרת את האינטרס של הציבור הרחב ולא של קבוצה מצומצמת מאוד של משקיעי הקידוחים. המטה מורכב מ-11 ארגונים כלכליים, חברתיים וסביבתיים: מגמה ירוקה, המכון לכלכלה בת-קיימא, הפורום הישראלי לאנרגיה ועוד רבים אחרים. ולצידו עומדת קואלציה רחבה ונדירה של חברי כנסת ושרים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, השייכים למפלגות כגון הליכוד, יש עתיד, התנועה, העבודה, ש"ס, יהדות התורה, מרצ וחדש.

לשיטת המטה, סביר והכרחי לדרוש שהגז הישראלי ישמש את הישראלים לצורך פיתוח תעשייה, הורדת יוקר המחייה, הגנה על איכות הסביבה ושמירה על אינטרסים בטחוניים ואסטרטגיים. רק כך ניתן להבטיח את עתיד החברה והמשק הישראלי. אם יסתבר שניתן להבטיח כל זאת ועדיין לאפשר ייצוא – מה טוב. אך אין לאפשר ללחצי הטייקונים לכפות על המדינה החלטה חפוזה בעלת פוטנציאל הרסני לכלכלה הישראלית. 

בגלל מורכבות הנושא והעלות הכלכלית הכבדה של הטעויות האפשריות, ישנה חשיבות עליונה בקיום דיון ציבורי נרחב בנושא ייצוא הגז, שבסופו של דבר חייב להתגלם בדיון פתוח בכנסת. בניגוד לועדות ציבוריות רבות, הפרוטוקולים של ועדת צמח אינם פתוחים לציבור. זה בלתי מתקבל על הדעת שדיון בנושא כה קריטי למשק הישראלי יתקיים בדלתיים סגורות ושההחלטות שמאחוריו יעברו במחטף. זה לא ייתכן שבעלי חברות פרטיות יהיו בעלי כוח להפעיל מכבש לחצים על מקבלי החלטות ללא ידיעת הציבור. לא ייתכן גם שניתן להכריע את גורל הנכס הלאומי בשווי מאות מליארדי דולרים בישיבת ממשלה בודדת, בהתבסס על מסקנות של ועדה בפעלה על-פי מתודולוגיה מפוקפקת ורווית כשלים.

כדי להכיר יותר לעומק את טיעוני המטה ואת עבודתו, ניתן לפנות לעמוד פייסבוק: https://www.facebook.com/gas4israel

ואמנם, לקראת ישיבת הממשלה ביום שני הקרוב, הופך נושא ייצא הגז לעניין בהול המצריך תשומת לב ציבורית רחבה. אמנם בשבוע שעבר גילתה לראשונה תקשורת המיינסטרים את המאבק, אך הוא נבלע במאבק נגד הגזירות העתידיות שמתכנן יאיר לפיד.

לכן זוהי חובתנו האזרחית להתייצב כאיש אחד ולמנוע החלטה חסרת אחריות שתפגע בכיס של כל אחד מאיתנו. הזמן הקרוב צפוי להיות רווי בפעילות ציבורית בנושא ייצוא הגז: היום, במוצאי שבת, תתקיים הפגנה  מול ביתו של שר האנרגיה סילבן שלום (פרטי האירוע). ביום שני בבוקר, לאור הדיון בנושא הגז בועדת הכלכלה והישיבה בנושא בממשלה, תתקיים הפגנה מול משרד ראש הממשלה (פרטי האירוע).

 שוב שנבין – אחת ההחלטות הגורליות בתולדות המדינה עומדת על הפרק ממש בימים אלה. אם אנחנו, האזרחים המעורבים, לא נשמיע את קולנו ותתקבל החלטה הנוגדת בבירור את האינטרס של המדינה ואזרחיה – מי יודע אם ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה. כדברי שר האוצר החדש – לא במשמרת שלנו !

להצטרפות למאבק ולכל מידע נוסף, ניתן לפנות למריה דישל – ram@green.org.il