הי רועי, זה מזכיר לי סיפור אמיתי : תור לניתוח שנקבע לעוד שנה עקב עומסים כבדים, קוצר באמצעות 10k שקלים לשבוע הבא. כאשר אדם חולה ניתן לסחוט אותו עד העצם.
רועי הבחור בכתבה היה צריך לנסות להוציא את הארנק או לפחות להציע משהו - ואני מבטיח לך שהרופא בציור היה מסתכל עלייך בעצבים (כמו בסדרה מר קו) רק כדי שהוא יוכל לקחת את הכסף.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: איך הגענו למצב בו אנחנו נאלצים לשלם יותר ומקבלים פחות? איך הגענו למצב בו אין כמעט תמורה להמס הבריאות הבסיסי, ואחרי שספגנו את עלותו אנחנו נאלצים לקנות ביטוח בריאות פרטי?
התשובה היא - כרגיל: התערבות הממשלה.
מחקר של מכון אדווה: http://www.adva.org/uploaded/2013-briut3%20%282%29.pdf מראה את הנתונים המענינים הבאים:
מאז העברת חוק בריאות ממלכתי (1995) ועד 2010 ההוצאה הפרטית לבריאות (מתוך סה"כ ההוצאה הלאומית) עלתה מ28% ל36% בעוד שחלק הממשלה ירד ב 6%. במילים פשוטות, מאז ההעברת חוק בריאות ממלכתי אנחנו לא רק משלמים עוד מס אנחנו משלמים כ-25% יותר מההוצאות הפרטיות שלנו (וזה בלי לכלול את מס הבריאות). דמינו חברת ביטוח בשוק תחרותי שתעלה את הפרמיה ב 25% תמורת פחות שירותים - כמה לקוחות ישארו לה?
הממשלה, כרגיל, מתערבת ביד חזקה ובזרוע נטוייה. כיון שכבר בגן למדנו שאלימות היא לא פתרון, זה לא מפתיע שהתוצאה הפוכה. אנחנו משלמים הרבה יותר ומקבלים הרבה פחות. והתוצאה של החוק שאמור להנגיש בריאות היא שרק מי שיש לו כסף יקבל גישה לשירותי בריאות ראויים.
המטרה היא כן לקנות קולות ולשחד קבוצות לחץ - אבל לא בהכרח את העניים. במקרה של העניים המצב גרוע יותר: ה"עזרה" הממשלתית למעשה מנציחה את העוני ומביאה למצב שהממשלה שודדת אותנו, ומעבירה כסף ל"נזקקים". הכסף הוא מספיק כדי שלא יהיה מניע כלכלי לצאת לעבוד. אותם "נזקקים" נותנים את קולם לממשלה
ה"נזקקים" החוזרים ומצביעים עבור מי שעושק אותם הם תופעה מרתקת. הם מזכירים לי תמונה של ילד מוכה, אשר כשהיה צריך לבחור - מול שוטרים ועובד סוציאלי - בין ללכת לאימא או לאבא, הוא בחר באבא, למרות שהוא התברר, בסופו של התחקיר, כהורה המכה. סוגיה מרתקת אחרת היא זו של הנהירה מצד רבים אל תפקידי שלטון. כשאני מתבוננת בהם ובמעשיהם לאחר שזכו בשלטון, אני שואלת: האם תאוות השלטון היא מחלה שטרם הוגדרה? האם הגדרתה כמחלה - פסיכולוגית ו/או חברתית - תעזור במשהו?
הורה מכה עדיף מעובד סוציאלי או שוטר כי ההורים עדיין אוהבים את הילדים למרות שמתיחסים אליהם רע ודמויות מבחוץ לא אוהבות את הילדים אבל מתיחסות אליהם טוב יותר במקרה דנן.
במקרה של המדינה האנלוגיה היא להורה מכה אבל זה רק בדמיון כי המדינה לא באמת אוהבת את האזרחים - זה רק בדמיון של האזרחים שמחפשים תחליף להורים החזקים שהיו להם שהיו קטנים.
הי רועי,
השבמחקזה מזכיר לי סיפור אמיתי :
תור לניתוח שנקבע לעוד שנה עקב עומסים כבדים, קוצר באמצעות 10k שקלים לשבוע הבא.
כאשר אדם חולה ניתן לסחוט אותו עד העצם.
רועי הבחור בכתבה היה צריך לנסות להוציא את הארנק או לפחות להציע משהו - ואני מבטיח לך שהרופא בציור היה מסתכל עלייך בעצבים (כמו בסדרה מר קו) רק כדי שהוא יוכל לקחת את הכסף.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: איך הגענו למצב בו אנחנו נאלצים לשלם יותר ומקבלים פחות?
השבמחקאיך הגענו למצב בו אין כמעט תמורה להמס הבריאות הבסיסי, ואחרי שספגנו את עלותו אנחנו נאלצים לקנות ביטוח בריאות פרטי?
התשובה היא - כרגיל: התערבות הממשלה.
מחקר של מכון אדווה: http://www.adva.org/uploaded/2013-briut3%20%282%29.pdf מראה את הנתונים המענינים הבאים:
מאז העברת חוק בריאות ממלכתי (1995) ועד 2010 ההוצאה הפרטית לבריאות (מתוך סה"כ ההוצאה הלאומית) עלתה מ28% ל36% בעוד שחלק הממשלה ירד ב 6%. במילים פשוטות, מאז ההעברת חוק בריאות ממלכתי אנחנו לא רק משלמים עוד מס אנחנו משלמים כ-25% יותר מההוצאות הפרטיות שלנו (וזה בלי לכלול את מס הבריאות). דמינו חברת ביטוח בשוק תחרותי שתעלה את הפרמיה ב 25% תמורת פחות שירותים - כמה לקוחות ישארו לה?
הממשלה, כרגיל, מתערבת ביד חזקה ובזרוע נטוייה. כיון שכבר בגן למדנו שאלימות היא לא פתרון, זה לא מפתיע שהתוצאה הפוכה. אנחנו משלמים הרבה יותר ומקבלים הרבה פחות. והתוצאה של החוק שאמור להנגיש בריאות היא שרק מי שיש לו כסף יקבל גישה לשירותי בריאות ראויים.
המטרה זה יותר לשחד את העניים.
מחקהם אלה שמרויחים מזה.
אני מניח שאתה מכיר אבל במקרה שלא:
http://www.kav.org.il/100994/comics
המטרה היא כן לקנות קולות ולשחד קבוצות לחץ - אבל לא בהכרח את העניים.
מחקבמקרה של העניים המצב גרוע יותר: ה"עזרה" הממשלתית למעשה מנציחה את העוני ומביאה למצב שהממשלה שודדת אותנו, ומעבירה כסף ל"נזקקים". הכסף הוא מספיק כדי שלא יהיה מניע כלכלי לצאת לעבוד. אותם "נזקקים" נותנים את קולם לממשלה
נכון
מחקה"נזקקים" החוזרים ומצביעים עבור מי שעושק אותם הם תופעה מרתקת. הם מזכירים לי תמונה של ילד מוכה, אשר כשהיה צריך לבחור - מול שוטרים ועובד סוציאלי - בין ללכת לאימא או לאבא, הוא בחר באבא, למרות שהוא התברר, בסופו של התחקיר, כהורה המכה. סוגיה מרתקת אחרת היא זו של הנהירה מצד רבים אל תפקידי שלטון. כשאני מתבוננת בהם ובמעשיהם לאחר שזכו בשלטון, אני שואלת: האם תאוות השלטון היא מחלה שטרם הוגדרה? האם הגדרתה כמחלה - פסיכולוגית ו/או חברתית - תעזור במשהו?
השבמחקיש שם לתופעה בהאנשים שתומכים במי שעושק אותם, כמו אזרחי ישראל שעדיין מאמינים שממשלה (כלשהי) פועלה לטובתם - שם התופעה הוא "תסמונת סטוקהולם"
מחקהורה מכה עדיף מעובד סוציאלי או שוטר כי ההורים עדיין אוהבים את הילדים למרות שמתיחסים אליהם רע ודמויות מבחוץ לא אוהבות את הילדים אבל מתיחסות אליהם טוב יותר במקרה דנן.
מחקבמקרה של המדינה האנלוגיה היא להורה מכה אבל זה רק בדמיון כי המדינה לא באמת אוהבת את האזרחים - זה רק בדמיון של האזרחים שמחפשים תחליף להורים החזקים שהיו להם שהיו קטנים.