5 מיתוסים על החוב של ארה"ב

מאת: אסנת נאות

בתאריך 22 לאוקטובר 1981 צברה ממשלת ארה"ב חוב של טריליון דולר. באותה נקודת זמן נדרשו יותר מ-205 שנים לצבור חוב בסכום הזה. נדרשו פחות מחמש שנים נוספות לצבור את הטריליון השני וכאשר ממשלת ארה"ב הגיעה החודש ל-18 טריליון דולר של חוב [ראו שעון חוב בצד ימין] נדרשו רק 403 ימים להוסיף את הטריליון האחרון ברשימה. יש כל כך הרבה מידע שגוי ותעמולה בנושא הזה - הבא נבחן כמה מהמיתוסים הגדולים ביותר בנוגע לחוב האמריקאי:


1. "הם יכולים להשתלט על זה"

פוליטיקאים אומרים כבר עשורים רבים שהם מתכוונים לקצץ בהוצאות ולהשתלט על החוב.
עובדה: הפעם האחרונה בה החוב האמריקאי אכן הצטמצם משנה פיסקלית אחת לבאה היתה בשנת 1957 תחת ממשל אייזנהאואר.
עובדה: במהלך השנים האחרונות ממשלת ארה"ב הוציאה בערך 90% מכלל הכנסותיה ממסים על הוצאות רווחה שונות ועל הריבית על החוב. ההוצאות האלה משאירות כמעט כלום עבור כל שאר מה שאנו חושבים עליו כ'ממשל'.

2. "החוב לא משנה כי הם בעצם חייבים אותו לעצמם"

זה ככל הנראה המיתוס הגדול מכולם. שתיים מקרנות הביטוח הלאומי לבדן (OASI יחד עם DI) אחראיות ל-2.72 טריליון דולר מהחוב הלאומי.
הממשל הפדרלי חב את הכסף הזה למוטבים עכשוויים ועתידיים של הקרנות הללו, כלומר כל אזרח אמריקאי שחי כיום.
אין כל צד חיובי לעניין הזה. איך זה יותר 'בסדר' אם הממשל פושט רגל מול אזרחיו, לעומת בנקים למשל?

שעון החוב האמריקאי חוצה את ה18 טריליון דול'

3. "הם יכולים תמיד להכריז על פשיטת רגל באופן סלקטיבי"

מיתוס נוסף. אנשים חושבים שהממשל יכול לבחור למי הוא משלם. הם יכולים להכריז על סכסוך עם סין, לדוגמא, ואז לבחור שלא לשלם את 2 טריליון הדולר שחייבים לסינים. רעיון נחמד. אבל צעד כזה יזעזע את השווקים העולמיים ויהרוס כל שריד של אמינות שעוד יש לארה"ב.
אחרים הציעו כי הממשל יכול להכריז על פשיטת רגל  מול הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי האמריקאי) המחזיק ב-2.46 טריליון דולר מהחוב. ובכן גם צעד כזה הוא אפשרי, אבל בהתחשב בעובדה כי הפדרל ריזרב הוא המנפיק של המטבע האמריקאי הרי הוא מייד יכריז על חדלות פרעון והתרסקות המטבע שתגיע בעקבות כך תהיה קטסטרופלית.

4. "רק החוב 'נטו' הוא החשוב"

אנליסטים מתייחסים לרוב רק לחוב 'נטו' של המדינה ולא לחוב ברוטו. אם אתה חייב מיליון דולר ויש לך מיליון דולר במזומן הרי שהחוב 'נטו' שלך הוא אפס. הוא נעלם.
הבעיה היא שלממשל האמריקאי אין מזומן כלל. האוצר האמריקאי פתח שבוע שעבר את יום העסקים עם רק 71.9 מיליארד דולר במזומן, כלומר רק 0.39% מכלל החוב. לחברת אפל יש יותר כסף מזה.

5. "אפשר לתקן את המצב על ידי העלאת המיסים"

אי אפשר. המספרים מראים את זה במפורש. באופן עקבי מאז סוף מלחמת העולם השניה, היתה ההכנסה ממסים בערך 17% מהתוצר הלאומי האמריקאי. אפשר להעלות את המיסים אבל זה לא ישנה בכלל מבחינת האחוז שהם מהווים בתוצר הלאומי. במלים אחרות, 'נתח העוגה' של הממשל לא משתנה.

הייתם חושבים שלאור הנתונים האלו הממשל לא ינסה להעלות מסים (לא יעיל) אלא יעשה הכל כדי להגדיל את העוגה כולה, או אפילו יקל על האזרחים להמשיך ולייצר ככל האפשר. אבל לא.
הממשל מפקח על כל היבט בחייו של האזרח הקטן: חינוך הילדים, פיקוח על מזון ותרופות, אחוז הריבית שאפשר לקבל על חסכונות. כל זה גוזל זמן ומשאבים. כמו גם מלחמות שאינן נגמרות לעולם – הפצצות, המזל"טים, ההתקפות מהאוויר.
לא מדובר בבעיה הנוגעת לאדם אחד או נשיא מסוים. הבעיה מערכתית. ההסטוריה מראה כי כל מעצמה בינלאומית בסוף נפלה קרבן לאותו הגורל. מעצמות גדולות חושבות לרוב כי הצלחתן ועושרן מאפשרים להן לבזבז בפזיזות ולפתוח במלחמות ארוכות ויקרות. הרומאים, העותומנים, הבריטים.

המסר כאן ברור – חוב מחליש את האומה, את החברה כולה. הדורות הבאים יירשו את החובות הללו רק משום שאיתרע מזלם להוולד. האנשים שאחראים על המערכת שמו את עצמם בפינה ממנה אין מוצא מלבד פשיטת רגל – מול המלווים (ובכך ליצור משבר כלכלי עולמי), מול הבנק המרכזי (ובכך ליצור משבר במטבע ואינפלציה הרסנית) או מול האזרחים עצמם (ובכך ליצור משבר חברתי חמור).

השורה התחתונה: זו לא סביבה נטולת השלכות. אך בעוד שאי אפשר לפתור את בעיית החוב, בהחלט אפשר לצמצם את החשיפה האישית למה שיגיע בעקבותיו.

נלקח מתוך הבלוג ZeroHedge