למה מחירי המזון בישראל לא ירדו אף פעם -הגרסה הקמעונאית

מאת א.

א' ,ותיק בתחום המזון הסיטונאי, מספק דעה אחרת מנקודת מבט שונה על נושא יוקר מחירי המזון בישראל. הפעם הוא מציג את הצד של הקמעונאים בנושא. 



אני עוסק בתחום המזון הסיטונאי כבר לא מעט שנים. לצערי אני צריך לפרסם את המאמר בעילום שם, כי אין לי שום שאיפה לירות לעצמי ברגל, אבל חשוב לי שהקוראים יגלו טפח מהצד השני של המשוואה ויבינו למה גם, ואולי בעיקר, הם אשמים במחירי המזון.

אז ככה: חדשות לבקרים אנחנו קוראים על מחירי המזון בארץ. כמה הם גבוהים, כמה הם עולים, כמה הם מוגזמים וכמה יותר יקר מאירופה. וזה נכון, כמובן. למחיר שמשלם הצרכן יש כמה מרכיבים: עלות היבוא, מסים (ישירים ומע"מ), עלויות חומרי הגלם ועוד – אבל המרכיב החשוב ביותר הוא ללא ספק מה שמכונה "פער השיווק". או, במלים אחרות, כמה כסף הסופרמרקט מרוויח על כל מוצר. לא חשוב מה ינסו למכור לכם, הפער הזה מהווה את ההבדל בין מחירים שפויים למחירים שאתם משלמים היום והוא גם המקום היחיד בו אפשר לקצץ. רשתות השיווק ינסו לשכנע אתכם שאלה הרפתנים שמרוויחים, המחלבות, דייגי הטונה או יצרני השמן – לא נכון. הרשתות עצמן הן המרוויחות הגדולות וכל התהליך מסביב – זניח יחסית.

עכשיו הערה קטנה. לא הוגן להסתכל על פער השיווק במונחים של אחוזים, כאילו מדובר בתשואה בבנק או במניות. כשאנחנו נזעקים על כך שרשת כלשהיא "מרוויחה 330 אחוז" על שוקולד – נניח, קונה אותו בשלושה שקלים ומוכרת בעשרה – אנחנו חוטאים לאמת. עבור מוצר כמו שוקולד, פער כזה הוא סביר בהחלט – קחו בחשבון שהרשת היא לא דוכן שעומד לו בנגב, אלא שיש לה אין ספור הוצאות מסביב: שכירות וארנונה, חשמל (מקרר גלידות, לדוגמא, צורך בחודש יותר חשמל ממה שמשפחה ממוצעת צורכת בשנה), עובדים, קופה – באמת שההוצאות אינסופיות ושוקולד בעשרה שקלים זה מחיר סביר – אפילו קצת נמוך. מצד שני, ישנם מוצרים שהפער עליהם מגיע לאלפי אחוזים, בלי שום הצדקה. במוצרים האלה (שחלקם מוצרים בסיסיים למדי) אין שום סיבה הגיונית לכאלו מרווחים. שם המקום שצריך להוזיל.

הנה אנקדוטה: תבחרו סופרמרקט. איזה שתרצו, איפה שתרצו. אני מתחייב לכם, כאן ועכשיו, שאני יכול לפתוח, במרחק של לא יותר מ- 500 מטרים ממנו, סופרמרקט שימכור הכל בשלושים אחוז פחות. הכל – כולל אפילו מוצרים שבפיקוח (אגב, ידעתם שהפיקוח קובע את "מחיר המקסימום" למוצר ולאו דווקא את המחיר שחייבים לקחת?). כן, מה ששמעתם. הכנסו לסופרמרקט, ערכו רשימה של כל אחד ואחד מהמוצרים. לא משנה אם מדובר בגבינה, נייר טואלט, טונה, כסאות נוח או סיגריות. אני מתחייב – שלושים אחוז פחות, ואפילו יותר מזה – אני מתחייב למחיר הזה למשך שנה לפחות. פייר לא? אדרבא: גם לא צריך אותי. כל מי שבתחום ישמח להציע לכם את העסקה הזו – אל תדאגו לנו, גם אחרי הנחה של שלושים אחוז נרוויח יפה מאוד. ואני באמת מתכוון לסופרמרקט זהה – אותו מבחר, אותה רמת שירות, חניה שמורה, אותן שעות פתיחה – הכל.

אז, למה לא פותחים סניף כזה תחת כל עץ רענן? ובכן, הבעיה העיקרית היא אתם. כלומר הצרכנים.
סוד ידוע הוא שלצרכן הישראלי אין עקרונות – אבל ממש, ממש אין. אפס. הוא יתלונן ויפגין ויחתום על עצומות ויפרסם בפייסבוק, אבל כשמגיע מבחן התוצאה, הוא לא באמת יעשה משהו. תראו את מחאת הקוטג': כמה מכם, עם יד על הלב, קנו קוטג' באופן קבוע והפסיקו למען המחאה? או שגם אתם, כמו רבים אחרים, הקלתם עם עצמכם ואמרתם בשקט ש"אנחנו מאוד מאמינים במחאה, אבל הילד ממש אוהב, מה לעשות…" ולקחתם גביע? אז תנובה זרקה לכם עצם, הנחה של כמה אגורות, והופ! חזרתם לאותה נקודה שהייתם בה. הפחד הזה הוא שמונע פתיחה של רשתות מוזלות: לצרכן הישראלי יש זכרון קצר.

הנה עוד דוגמא: עד מהפכת הסלולר של כחלון, שילמנו כולנו כמה מאות שקלים לחודש על שירות סלולר. ואז, קמו חברות חדשות והציעו מסלול "הכל כלול" במאה שקלים. ההגיון אומר שכולנו אמורים לעבור אליהן, ובהתחלה זה מה שאכן קרה. אבל אז החברות הותיקות התחילו להציע מסלול זהה, או טיפה יותר זול, והצרכנים זחלו אליהן חזרה על ארבע. אחרי הכל, הם מציעים חבילה זולה בכמה שקלים, למה לא לחזור?
ובכן, זו בדיוק הנקודה. אם היינו צרכנים נבונים (ומאוגדים), לא היינו אומרים לעצמנו שהחברות הישנות זולות יותר ושזה בסדר לחזור אליהן. מה שהיינו צריכים להגיד לעצמנו הוא: "אני לא מאמין שהם עכשיו מוכרים בתשעים ותשעה שקלים. הם רימו אותי במאות שקלים בעשר השנים האחרונות, ועכשיו פתאום הם נזכרו שהם יכולים למכור גם בתשעים ותשעה – ועדיין להרוויח. אליהם אני לא חוזר, גם אם הם יציעו בחינם!"

כן, אפשר לקרוא לזה נקמנות צרכנית, אבל זו הדרך היחידה שבה משהו אמיתי יכול להשתנות – שהחברות ידעו שאם הן גובות מחיר מופרז מישהו יקום ויכנס לשוק, יציע מחיר טוב יותר והצרכנים יעברו אליו – לנצח. שהם יבטיחו לעצמם שלחברה הקודמת הם פשוט לא חוזרים. זו הדרך היחידה לגרום לחברות לדעת שהן משחקות באש, גם אם עדיין לא קם להן מתחרה.

ומכאן משל הסופרמרקט: הקמנו את הסופרמרקט, והוא אכן זול בשלושים אחוז. ביום הראשון, כולם נוהרים אלינו – איזה יופי! מהפכה של ממש! מנהל הסופר הישן עומד בחוץ, מגרד בפדחת, ולא מבין מה קרה לעסק שלו. ואז עובר עוד יום, והוא מחליט להתחיל להוזיל חלק מהמוצרים בארבעים אחוז. ארבעים אחוז! שמפו שעלה 30 שקל פתאום עולה אצלו 18! אצלנו עולה 21, שלושים אחוז פחות מהמתחרה – כמו שהבטחנו. אבל אצלו זה כבר 18! והשלב הזה, שבו הצרכן יצטרך להחליט לאן הוא נכנס, הוא מה שמונע את ההוזלה הזו. כי הצרכן לא יגיד לעצמו "וואו, הוא מוכר עכשיו ב- 18, ועדיין מרוויח. אני פשוט לא מאמין שהטינופת הזה לקח לי 30 שקלים בלי להתבייש. אליו אני לא חוזר!", אלא יגיד לעצמו "18 שקלים זה יותר זול מ- 21. אני סולח לבעל החנות על כך שעשק אותי שנים רבות, והולך לקנות אצלו."
ואז אני ובעל הסופר הישן נכנסים למלחמת מחירים, מלחמה שתגרום לשנינו לרדת על הברכיים ולהפסיד כסף. סוד קטן: תחרות היא תמיד טובה לצרכנים; אבל לי, כבעל עסק, היא ממש לא טובה. אין לי שום רצון לפתוח סופרמרקט ליד סופרמרקט קיים ולהלחם בשיניים על כל צרכן. אני מציע עסקה הוגנת, לכל אותם הנדכאים שבוכים על זה שדופקים אותם כיום – אבל אני יודע שברגע האמת, הם לא ידבקו בעקרונות שלהם, אלא ילכו למי שמוכר בזול יותר.

בקיצור, רבותי, אתם יכולים להמשיך להפגין שיהפכו את שופרסל בקרית יובל מ"שופרסל" ל- "שופרסל שלי" או ל- "שופרסל דיל" או לכל שקר אחר שמאכילים אתכם, אבל אתם משחקים ומתעסקים בשטויות. תלמדו להיות צרכנים נוטרי טינה, ותראו איך הכל ישתנה. עד אז – תמשיכו לשלם.